קרה לכם פעם שראיתם ילד שאתם ממש לא מסתדרים איתו מסתבך עם משהו כבד שנפל לו מהתיק? מה הדבר הראשון שמתחשק לעשות? התורה מדברת איתנו בדיוק על מצב כזה. תארו לעצמכם שאתם הולכים בדרך ורואים את החמור של שֹׂנַאֲךָ, כלומר אדם שאתם ממש כועסים עליו או שהוא לא אוהב אתכם, והנה החמור שלו רֹבֵץ וקורס על האדמה בגלל משא כבד מדי שמונח עליו.
התורה מציבה לנו כאן אתגר מוסרי גדול. קודם כל, אסור לנו לראות בעל חיים סובל ולא לעזור לו. בנוסף, זו הזדמנות מיוחדת להתגבר על הכעס שבלב ואולי אפילו להשלים ולעשות שלום עם אותו אדם. לכן התורה שואלת אותנו וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ? האם באמת תעלו בדעתכם פשוט להתעלם, להשאיר אותו לבד ולהמשיך ללכת? ברור שלא!
הציווי הוא עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ. למרות שהמילה נשמעת כמו לעזוב וללכת, הכוונה של רוב המפרשים כאן היא בדיוק ההפך, לגשת ולעזור לו לפרוק את המשא. אפשר גם להבין זאת כבקשה לעזוב ולנטוש את השנאה שיש לכם בלב. אבל יש כאן תנאי חשוב שמסתתר במילה עִמּוֹ, שפירושה יחד איתו. החובה לעזור היא רק אם בעל החמור קם ומשתתף במאמץ. אם הוא מחליט לשבת בצד ולדרוש מכם לעשות את כל העבודה לבד, אתם לא חייבים לעזור. מכאן אנחנו לומדים מוסר חשוב לחיים: אדם שצריך עזרה חייב קודם כל לעשות את המקסימום שהוא יכול בעצמו, ורק אז אנחנו באים ומושיטים לו יד.