יצא לכם פעם להיות בחופש ארוך, כמו החופש הגדול, ולשים לב שגם בתוך החופש יש את יום השבת? התורה מלמדת אותנו שגם בשנת השמיטה, שבה החקלאים שובתים ולא עובדים בשדה במשך שנה שלמה, אסור לשכוח את יום השבת ויש להמשיך לשמור עליו מדי שבוע. לכן התורה אומרת תעשה מעשיך, ולא מזכירה את כל המלאכות כמו בעשרת הדיברות, כי בשנת השמיטה ממילא לא עושים את העבודה הקשה בחקלאות, אלא עוסקים רק במעשים הרגילים של יום יום. הדרישה תשבת אומרת לנו לא רק להפסיק לעבוד עבודה גמורה, אלא גם לנוח מדברים שמעייפים אותנו ודורשים מאיתנו טרחה.
אבל השבת היא לא רק בשבילנו. התורה אומרת למען ינוח שורך וחמרך. בגלל שאנחנו נחים, גם החיות שלנו נחות. התורה מלאה ברחמים כלפי בעלי החיים, ולכן מנוחה אמיתית לבהמה היא לא להיות סגורה בתוך הבית, כי זה סתם מצער אותה. מנוחה בשבילה היא להשתחרר, לטייל בחוץ ולתלוש עשבים טעימים להנאתה, בלי שאף אחד יכריח אותה לעבוד.
בנוסף, התורה דואגת גם לאנשים שאולי קשה להם יותר. כשהתורה אומרת וינפש בן אמתך והגר, היא מתכוונת לעובדים פשוטים מאוד או לאנשים שהגיעו מארץ אחרת והם לא יהודים. המילה וינפש מתארת מצב שבו הנפש חוזרת לכוחותיה אחרי עייפות גדולה. במהלך השבוע, העובד הזה מרגיש לחוץ, עייף ומוגבל תחת העבודה הקשה. אבל ביום השבת מורידים ממנו את העול. הוא יכול פתאום לקחת נשימה עמוקה, להירגע, והנפש שלו חוזרת להיות שלווה וחופשיה. המנוחה הנפלאה הזאת של כל מי שעובד קשה, עומדת בדיוק מול השעבוד הקשה שהיה לבני ישראל במצרים, וכך יום השבת מזכיר לנו תמיד את יציאת מצרים.