תארו לעצמכם שאתם עוברים לגור במקום חדש לגמרי, ארץ שבה האנשים שחיו שם לפניכם התנהגו בצורה שונה לחלוטין והאמינו בפסלים. כשבני ישראל עמדו להיכנס לארץ ישראל, ה׳ ידע שיכולה להיות להם סכנה. הוא דאג שאולי כשהם יתחילו לעבד את האדמה ויצליחו לגדל יבולים, הם יראו את הפסלים שנשארו בארץ ויחשבו בטעות שהאלילים האלה הם אלו שעוזרים לפירות ולתבואה לגדול.
לכן, התורה מזהירה אותם בצורה ברורה: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם. ה׳ אומר להם לא לסמוך על הפסלים האלה בשום צורה ולא להרגיש שהם חייבים להם משהו. התורה גם מבקשת וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם, כלומר, אל תעתיקו את המנהגים, את סגנון הלבוש או את האמונות של אותם עמים, כי כל ההתנהגות שלהם קשורה לאותה עבודה זרה שאנחנו מתרחקים ממנה.
המילה כִּי בפסוק פירושה "אלא" או "להיפך". במקום ללכת בדרכים שלהם, אנחנו צריכים לעשות בדיוק את ההיפך: הָרֵס תְּהָרְסֵם. ה׳ מצווה להרוס את הפסלים לגמרי. המילה מופיעה פעמיים כדי להדגיש שההריסה צריכה להיות מוחלטת. כששוברים את האלילים, זה לא סתם מעשה של שבירה, אלא זו הוכחה שאנחנו עוקרים לגמרי מהלב שלנו כל מחשבה על עבודה זרה ובוטחים רק בה׳.
בנוסף, ה׳ אומר וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. מצבות הן אבנים גדולות ומפוסלות שהעמים האחרים היו מעמידים כדי להגיד תודה לאלילים שלהם על דברים טובים שקרו להם. ה׳ מבקש לשבור גם אותן, כדי שנזכור תמיד שרק ה׳ הוא זה שנותן לנו את כל מה שאנחנו צריכים, ורק לו אנחנו מודים.