בשיאה של ההתגלות האלוהית במעמד הר סיני, מתרחש אירוע פלאי שבו קבוצה נבחרת מתוך העם זוכה לקרבה יתרה אל ה', תוך שילוב יוצא דופן בין השגה רוחנית עליונה לפעולות אנושיות וגשמיות.
הזהות של אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מוסכמת על רוב הפרשנים, הרואים בהם את נדב ואביהוא ושבעים הזקנים. התואר "אצילי" מפורש בשני אופנים עיקריים: גישה אחת מסבירה שמדובר באנשים גדולים ונכבדים, מלשון הפרשה והבדלה משאר העם [רש"י, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. הגישה השנייה, המקובלת על פרשנים רבים, מדגישה את הפן הרוחני של המילה, מלשון אצילות, שכן נאצלה עליהם רוח נבואה מאת ה' באותו מעמד נשגב [רמב"ן, רבנו בחיי, הטור הארוך, מלבי"ם]. ישנה גם דעה ולפיה מדובר בבכורות שניגשו להקריב את הקרבנות [צרור המור].
הביטוי לֹא שָׁלַח יָדוֹ מעורר דיון נרחב בקרב המפרשים, שכן הוא טומן בחובו רמיזה לסכנה גדולה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שראיית השכינה כרוכה בדרך כלל בסכנת מוות, אך ה' חלק להם כבוד, הגן עליהם, ולא פגע בהם למרות שהתקרבו והשיגו השגה אלוהית כה גבוהה [אבן עזרא, רשב"ם, רלב"ג, קאסוטו]. לעומת זאת, קבוצת פרשנים אחרת סבורה כי האצילים אכן חטאו באותו מעמד והיו ראויים לעונש מיידי, אלא שה' בחר להמתין ולא שלח בהם את מכת המָוֶת באותו רגע כדי לא להעכיר את השמחה הגדולה של מתן תורה, ועונשם נדחה למועד מאוחר יותר [רש"י, כלי יקר, צאינה וראינה, חומש קה"ת].
לצד פירושים אלו העוסקים בשכר ועונש, ישנם פרשנים המבינים את מושג ה"יד" בהקשר של נבואה והשגה רוחנית. לפי הבנה זו, ה' לא שלח אליהם את יד נבואתו העוצמתית כדי להוציאם מחושיהם כפי שקורה לנביאים אחרים, אלא הותיר אותם בהכרתם הרגילה [ספורנו, מלבי"ם, כתב והקבלה]. פירוש נוסף ומעניין מציע כי בניגוד למשה, שעליו ה' הניח את כפו כדי להסתיר ממנו את החזון ("ושכותי כפי עליך"), כאן ה' לא פשט את ידו כדי לחסום את ראייתם, והניח להם להביט באור [אור החיים, דעת זקנים].
לגבי התיאור וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים, הפרשנים עומדים על טיבה של ראייה זו. חלקם מדגישים כי זו הייתה השגה נבואית מוגבלת, מעין חזיון, שהייתה פחותה ממדרגת הנבואה של משה אך גבוהה מזו של שאר העם [רבנו בחיי, צרור המור, מלבי"ם]. מנגד, פרשנים אחרים רואים בראייה זו פגם, ומסבירים שהם הסתכלו בשכינה מתוך גסות רוח, חוסר יראה וקלות ראש [רש"י, ריב"א, חזקוני].
סיומו של הפסוק, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, מציג לכאורה ניגוד חריף בין החיזיון הרוחני למעשה החומרי, והפרשנים נחלקו כיצד ליישב זאת. הגישה הפשטנית והנפוצה ביותר גורסת כי מדובר באכילה פיזית ממשית. לאחר שזכו לחזות באלוהים, הם ירדו מן ההר וערכו סעודת מצווה גדולה מתוך שמחה על כריתת הברית וקבלת התורה, ואכלו מבשר זבחי השלמים שהוקרבו קודם לכן [רמב"ן, רשב"ם, שד"ל, קאסוטו].
מול גישה זו, ניצבת הבנה רוחנית וסמלית, ולפיה האצילים כלל לא אכלו או שתו מזון גשמי. עצם ההסתכלות בזיו השכינה וההנאה העצומה מהקרבה לאלוהים הזינו את גופם ונפשם, והעניקו להם תחושת שובע וסיפוק השקולים לאכילה ושתייה [כלי יקר, רבנו בחיי, תורה תמימה, ביאור שטיינזלץ].
גישה שלישית משתמשת באכילה ובשתייה כדי להדגיש את ההבדל התהומי בין האצילים לבין משה רבנו. בעוד שמשה התעלה מעל הטבע האנושי ושהה בהר ארבעים יום ללא מזון ומים כשהוא ניזון מהרוחניות לבדה, האצילים נותרו מחוברים לחומר. מיד לאחר החיזיון, הם חזרו למגבלות האנושיות שלהם ונזקקו למזון פיזי כדי להשיב את נפשם ולהתאושש מעוצמת ההתגלות [אבן עזרא, העמק דבר, בכור שור].