הפסוק מתאר התגלות נשגבת וייחודית שחוו מנהיגי העם במעמד הר סיני. תיאור זה משלב בין השגות רוחניות עליונות לבין הזיכרון העמוק של סבלות מצרים וגאולת ישראל.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אינו תיאור של ראייה חושית ופיזית, שכן לא ניתן לראות את ה', אלא מדובר בהשגה שכלית ובמראה נבואי רוחני [רמב"ן, אבן עזרא, רשב"ם ורלב"ג]. כדי להרחיק את ההגשמה, תרגם אונקלוס שהם ראו את "כבוד" אלוהי ישראל, ולא את ה' בעצמו [רבנו בחיי]. השימוש בתואר הספציפי "אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" בא ללמד על ההנהגה הניסית וההשגחה המיוחדת של ה' על העם, ועל כך שזכות האבות עמדה להם לזכות במראה זה [רמב"ן ומלבי"ם]. ה' נגלה דווקא לאצילי העם כדרך שמלכים מתראים רק לנבחרים שבעם, כדי לחלוק כבוד לאומה שקיבלה את תורתו [שד"ל].
מנגד, קיימת גישה פרשנית הרואה בראייה זו פגם. לפי גישה זו, האצילים הסתכלו והציצו בשכינה מתוך לב גס, כאדם שאוכל ושותה, ובשל כך התחייבו מיתה. אולם, ה' לא רצה לערבב את שמחת מתן תורה, ולכן המתין עם עונשם לשלב מאוחר יותר [רש"י ואלשיך].
הביטוי וְתַחַת רַגְלָיו מתפרש כתיאור מטפורי לחלק התחתון של כסא הכבוד או לרקיע הנטוי תחתיו, כפי שמשתקף גם בנבואת יחזקאל [רמב"ן ואבן עזרא].
לגבי המילים כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, נחלקו הפרשנים בביאור המילה לִבְנַת. גישה אחת מסבירה שהכוונה היא לצבע הלבן, המבטא טוהר, בהירות וזכות [רשב"ם, רבנו בחיי בשם רס"ג וביאור יש"ר]. גישה שנייה, הנתמכת על ידי רוב הפרשנים, קובעת כי המילה נגזרת מהמילה "לבֵנה" (אבן בניין), שכן ספיר אינו אבן לבנה אלא אבן תכלת הדומה לצבע השמים. על פי פירוש זה, המילה כְּמַעֲשֵׂה מתייחסת לתבנית או לאופן ההכנה של הלבנה [אבן עזרא, רש"ר הירש וקאסוטו].
סביב תיאור הלבנה התפתחה שכבת פרשנות עמוקה הקושרת את המראה לשעבוד מצרים. הלבנה מסמלת את עבודת הפרך של ישראל בחומר ובלבנים. ה' הניח כביכול לבנה זו תחת כסא כבודו כדי לזכור תמיד את צרתם של ישראל וכדי להשתתף בצערם [רש"י ותורה תמימה]. המדרש מוסיף נדבך מצמרר ומספר על אישה עברייה מעוברת שהייתה רומסת בטיט מתוך קושי השעבוד, והפילה את עוברה לתוך מלבן הטיט. המלאך גבריאל העלה את הלבנה הזו לפני ה', והיא הפכה לזיכרון קבוע תחת כסא הכבוד [חזקוני, הדר זקנים ופענח רזא]. לפי גישה אחרת, ראיית הספיר שימשה כמסך רוחני שסינן את האור האלוהי העצום, ואפשר לאצילים להביט מבלי להישרף [אלשיך].
סיומו של הפסוק, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר, מתאר את מראה הרקיע. פירוש המילה וּכְעֶצֶם הוא כמראה או כצבע, והמילה לָטֹהַר משמעותה מצב ברור, צלול וזוהר, כפי שנראים שמים נקיים מעננים [רש"י, רשב"ם וקאסוטו].
הפרשנים קושרים בין חלקי הפסוק ומסבירים כי כל עוד היו ישראל משועבדים, עמדה הלבנה לפני ה' כסמל לסבלם, אך משנשאו עיניהם ונגאלו, התחלף מראה הלבנה הקשה והפך לאור, חדווה וטוהר, כעצם השמים הבהירים [רש"י ותורה תמימה]. מבחינה רעיונית, מראה זה מסמל את השלב שבו המציאות החומרית מזדככת לחלוטין, בדומה לעצם השמים הטהור מכל חומר, ומייצג את הנפש האנושית כשהיא נקייה ומוכנה לקבל את ההשגות העליונות ביותר [ספורנו והעמק דבר].