לאחר השלמת טקס כריתת הברית בין ה' לעם, זוכים מנהיגי האומה ונציגיה למעמד רוחני נשגב של מעין קבלת פנים לפני מלך מלכי המלכים. עלייה זו מהווה השלמה וקיום של הציווי האלוהי המוקדם יותר למשה לעלות יחד עם אהרן [ספורנו, קאסוטו].
המילה וַיַּעַל אינה מציינת במפורש את ההר, שכן המקום ברור מאליו ואין צורך להזכירו [אבן עזרא]. העלייה עצמה לא הייתה אל פסגת ההר ממש, שכן מקום זה בו שרתה הכבוד והשכינה נועד למשה לבדו. במקום זאת, הקבוצה עלתה רק עד נקודה מסוימת במורדות ההר כדי להשתחוות מרחוק, כפי שנצטוו מראש [רלב"ג, קאסוטו].
הקבוצה המובחרת כללה את משה, אהרן, נדב ואביהוא. עובדה מעניינת היא ששני בניו האחרים של אהרן, אלעזר ואיתמר, נעדרו ממעמד זה מסיבה שלא נתפרשה [ברכת אשר על התורה]. יחד עמם עלו וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. התורה נמנעת במכוון מציון שמותיהם של הזקנים כדי ללמד מסר לדורות על כבוד הדיינים: אם אדם יזלזל בבית דין בן שלושה דיינים ויטען שאינם חשובים כמשה ואהרן, ניתן להשיב לו שייתכן כי הם חשובים וראויים בדיוק כמו אותם שבעים זקנים ששמותם נותרו עלומים [תורה תמימה].
אופי המפגש עם השכינה במעמד זה היה מורכב, והשפיע באופן שונה על המשתתפים. הזקנים זכו למראה נבואי מאוזן שזיכה אותם בנבואה וביציבות רוחנית. לעומתם, נדב ואביהוא חרגו מן הגבולות, הציצו באור השכינה ונפגעו. בעוד שמשה הסתיר את פניו בענווה וזכה שפניו יקרנו מאור, נדב ואביהוא "זנו את עיניהם" מן השכינה ללא תועלת רוחנית. על אף שהיו ראויים לעונש מיידי על כך, ה' נמנע מלפגוע בהם באותו רגע כדי לא להעכיר את שמחת המעמד [שפתי כהן].
השגת מדרגה רוחנית עצומה זו מתוארת במקורות במושגים של אכילה ושתייה. אין מדובר בהכרח באכילה גופנית רגילה, אלא בהזנה רוחנית שבה נהנו מזיו השכינה והתקיימו ממנה, בדומה לאופן שבו מזון גשמי מחזק את הגוף. אכילה רוחנית זו נעשתה מתוך קדושה עליונה והיוותה הכנה לקראת השגת הנבואה [שפתי כהן, פרדס יוסף].