טקס כריתת הברית בין ה' לעם ישראל מקבל ביטוי מוחשי וסמלי באמצעות חלוקת דם הקרבנות לשני חלקים שווים. חלוקה זו מעידה על מעין שותפות וחיבור הדדי בין שני הצדדים הכורתים את הברית, כאשר חצי אחד מוקדש לה' והחצי השני מיועד לעם [ספורנו, קאסוטו].
הביטוי חֲצִי הַדָּם עורר את תשומת לבם של הפרשנים, שתהו כיצד יכול היה משה לאמוד ולצמצם בדיוק נמרץ מחצית מכמות דם הבהמה בעודו זב, ומדוע הפסוק אינו מתאר קודם לכן את עצם פעולת החלוקה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שחלוקה זו לא נעשתה באמצעים אנושיים, אלא על ידי התערבות שמימית של מלאך שירד וחילק את הדם, שכן אדם אינו מסוגל לשער במדויק חלוקה של נוזל זורם [רש"י, רא"ש, גור אריה, חנוכת התורה, דברי דוד].
את החלק המיועד לעם הניח משה בָּאַגָּנֹת. מילה זו מתארת כלים גדולים ועגולים, כעין קערות [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], ויש המציינים כי צורתם הייתה ללא תחתית שטוחה, כדי שלא יהיה ניתן להניחם ביציבות וכך הדם שבהם לא יקרש [רש"ר הירש]. סביב השימוש בכלים אלו קיימת מחלוקת. יש הסבורים כי המילה ברבים מעידה על כך ששני חצאי הדם – הן של המזבח והן של העם – הושמו באגנות אלו [אבן עזרא, אונקלוס]. לעומתם, גישה אחרת גורסת כי האגנות נועדו אך ורק לדם המיועד לעם, ולכן היו אלו כלים פשוטים שאינם דומים לכלי השרת הקדושים של המזבח. את החצי המיועד למזבח קיבל משה במזרקות הרגילים, כדרך כל הקרבנות [רמב"ן, הטור הארוך]. דעה נוספת מפרשת כי השימוש בלשון רבים מלמד שהיו שתי אגנות נפרדות לחלקו של העם: אחת לדם העולות ואחת לדם השלמים [רש"י].
את הפעולה של זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ ביצע משה עוד בטרם קרא באוזני העם את דברי הברית, ורק לאחר שקרא להם זרק את החצי השני על העם [בכור שור, חזקוני].
מתוך מעמד זה למדו חכמים לדורות את התהליך ההכרחי לכניסה לברית ישראל ולגיור. הפרשנים מסבירים כי כשם שדור יוצאי מצרים נכנסו לברית בשלושה שלבים – מילה, טבילה והרצאת דמים (זריקת הדם על המזבח) – כך נדרש מכל מתגייר. ההוכחה לטבילה נלמדת מפסוק זה, שכן קיים כלל הלכתי לפיו לא תיתכן הזאת דם על העם מבלי שהם טבלו במים קודם לכן [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, ריב"א, חזקוני].