ברגע השיא של כריתת הברית בהר סיני, מתבצעת עבודת קרבנות מעשית שנועדה לאשרר את קבלת התורה. פעולה זו משלבת את מסירותם של משרתי העם יחד עם זבחי תודה ושלום, המבטאים את הקשר ההדוק שנוצר בין ה' לישראל.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נַעֲרֵי מתייחסת לבכורות של בני ישראל. באותה תקופה, בטרם הוקם המשכן ולפני חטא העגל שבעקבותיו נפסלו, עבודת הקודש והקרבת הקרבנות היו מסורות באופן בלעדי בידי הבכורות [רשב"ם, רש"י, מזרחי, שד"ל, בכור שור, קאסוטו]. נשאלת השאלה מדוע הכתוב מכנה אותם "נערים". גישה אחת מסבירה כי התורה מקבילה אותם ל"זקנים" שיוזכרו בהמשך; בעוד הזקנים נבחרו בזכות גילם ומעלת חכמתם, הבכורות נבחרו רק מתוקף קדושת בכורתם, ולכן כונו נערים לעומתם [רמב"ן, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר]. גישה שנייה מפרשת שהיו אלו בחורים טהורים וקדושים שמעולם לא טעמו טעם חטא ולא נגשו לאישה [רמב"ן, רבנו בחיי, טור הארוך]. פירוש נוסף מציע כי המילה נַעֲרֵי אינה מעידה בהכרח על גיל צעיר, אלא משמעותה "משרתים", כפי שמצינו במקרא משרתי נביאים שכונו נערים, שכן הם שימשו כמשרתי ה' בעבודת הקודש הזו [הכתב והקבלה, רא"ש, קאסוטו, שטיינזלץ], וכן נדרש מהם כוח פיזי רב להעלות את הקרבנות [אבן עזרא, חזקוני]. חז"ל מציינים כי כאשר תורגמה התורה ליוונית עבור תלמי המלך, שונתה המילה ל"זאטוטי" (אנשים חשובים), כדי שלא יחשוב המלך שמשה שלח את הפחותים שבעם להקביל את פני השכינה. עם זאת, יש המדגישים כי דווקא נערי ישראל וצעיריו הם אלו שתמיד היו הראשונים למסור את נפשם ולהקריב את עצמם למען האמונה [תורה תמימה, פרדס יוסף].
הקרבנות עצמם נועדו לשמש כהודאה לה' על מתן התורה ולשמחה על כריתת הברית [שד"ל, רבנו בחיי]. המפרשים עומדים על ההבדל המהותי שבין שני סוגי הקרבנות שהוקרבו: עֹלֹת הם קרבנות הנשרפים כליל ועולים כולם למזבח, ובכך מסמלים התמסרות מוחלטת וקבלת עול שמים. לעומתם, שְׁלָמִים הם קרבנות שחלקם עולה למזבח, חלקם ניתן למשרתים, וחלקם נאכל על ידי המקריבים. אכילה משותפת זו מסמלת את השלום, השמחה ותחושת הקרבה לה' בתוך חיי החומר והעולם הזה [רש"ר הירש, חומש קה"ת, שטיינזלץ]. מטרת השליחות של משה הייתה שהנערים עצמם יעלו את הקרבנות [קאסוטו], אם כי ישנה דעה הסוברת שמשה שלח אותם רק כדי להכין ולהעמיד את הקרבנות, בעוד בפועל אנשים אחרים, כדוגמת נדב ואביהוא, הם שהקריבו אותם על המזבח [מיני תרגומא, נתינה לגר].
המילה פָּרִים בסוף הפסוק מעוררת מחלוקת פרשנית ענפה, הנידונה כבר בתלמוד, לגבי השאלה על אילו קרבנות היא מוסבת. דעה אחת גורסת כי המילה מתייחסת רק לזבחי השלמים, ואילו העולות היו כבשים. גישה זו נתמכת על ידי טעמי המקרא, שבהם ישנו פסיק (אתנחתא) המפריד בין העולות לשלמים [מנחת שי, שד"ל, תורה תמימה, בכור שור]. מנגד, פרשנים אחרים קובעים כי גם העולות וגם השלמים היו כולם פרים [רמב"ן, רלב"ג, רקנאטי, אבן עזרא הקצר]. הבחירה בפרים מוסברת בכמה אופנים: מבחינה מעשית, מכיוון שהעם היה רב, נדרשו בהמות גדולות כדי לספק בשר לכולם בסעודת השלמים [אבן עזרא, ביאור יש"ר], ויש אף המשערים שהיו בדיוק עשרים וארבעה פרים, שניים לכל שבט [אבן עזרא הקצר]. מבחינה סמלית, הפר הוא המין הגדול ביותר ולכן ראוי לקרבן ציבורי של כלל ישראל [רלב"ג], והוא מסמל את העבודה והשירות לה' שאותם קיבלו על עצמם כעת [רש"ר הירש]. בנוסף, יש המבארים כי במהלך נדודיהם במדבר השומם, בני ישראל חשו פחד תמידי ממידת הדין האלוהית, והקרבת הפרים דווקא נועדה לרצות ולהמתיק מידה זו [רמב"ן, רבנו בחיי, רקנאטי].