רגע לפני שמשה עולה להר סיני לתקופה ממושכת ומתנתק מהעם, הוא מקים מערכת הנהגה ומשפט זמנית שתבטיח סדר בהיעדרו. הוא ממנה ממלאי מקום ומגדיר את סמכויותיהם, כדי שהעם לא יישאר ללא מענה רוחני ומשפטי.
וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר, הכוונה היא לשבעים הזקנים שכבר זכו למעמד של התגלות אלוהית [אבן עזרא, ביאור יש"ר, חזקוני]. קיימת מחלוקת מתי והיכן נאמרו דברים אלו. גישה אחת סבורה שמשה אמר זאת בטרם יצא ממחנה ישראל [רש"י, קאסוטו, ספורנו], ולכן המילה בָזֶה מכוונת למחנה עצמו [חזקוני], או לאוהלו של משה מחוץ למחנה [אבן עזרא הקצר]. מנגד, יש הסבורים שמשה אמר זאת רק לאחר שעלה מעט בהר ונפרד מהזקנים, והורה להם להישאר בגבול שבו נעצרו ולא להרוס ולעלות הלאה אל ההר [רמב"ן, ביאור יש"ר].
המילה שְׁבוּ אינה מתפרשת בהכרח כישיבה פיזית, אלא כלשון המתנה ועיכוב [מזרחי, שפתי חכמים, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. לחלופין, משמעותה היא ישיבה בתפקיד של הנהגה ומשפט במקומו של משה [רמב"ן, רלב"ג]. הסיבה שהם התבקשו להישאר קרוב למחנה היא כדי שיוכלו לקבל מאכל ומשתה, בניגוד למשה שהיה מסוגל לשהות בהר ארבעים יום ללא מזון [צרור המור].
באומרו לָנוּ (עבורנו), משה כולל עמו את יהושע משרתו, ובכך הוא חולק כבוד רב לתלמידו ומשווה את כבודו אליו [העמק דבר, הטור הארוך]. יהושע עלה בהר יותר מהזקנים ומאהרן וחור, ולכן בעת ירידתו לא ידע על חטא העגל [בכור שור, חזקוני].
כדי להשלים את ההנהגה, משה מצהיר וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם. חור מזוהה במסורת המרכזית כבנם של מרים הנביאה וכלב בן יפונה [רש"י, רלב"ג, ביאור יש"ר, ברכת אשר]. מאחר שאהרן וחור היו קרובי משפחה (דוד ובן אחותו), הם לא יכלו לשבת יחד כבית דין אחד, אלא כל אחד מהם שפט בנפרד כמומחה יחיד [שפתי חכמים]. לימים, חור מצא את מותו הטראגי כאשר נהרג משום שניסה להוכיח את ישראל בחטא העגל [רלב"ג]. עם זאת, חלק מהפרשנים דוחים בתוקף את הזיהוי של חור כבן מרים, מתוך חישובים כרונולוגיים של שושלות היוחסין בספר דברי הימים [אבן עזרא, ריב"א].
משה מנחה כי מִי בַעַל דְּבָרִים, כלומר אדם שיש לו סכסוך משפטי, טענות או תביעות מול חברו [רש"י, ביאור שטיינזלץ], הוא זה שיִגַּשׁ אֲלֵהֶם. התואר "בעל דברים" מכוון ספציפית לתובע שרוצה להוציא רכוש מחברו, שכן הנתבע, שמחזיק ברכוש, מעדיף לשתוק [בכור שור, חזקוני]. הזקנים שימשו כערכאה ראשונה, ומי שהיו לו טענות על משפטם ניגש אל בית הדין הגדול של אהרן וחור [מלבי"ם].
מתוך הנחיה זו, הפרשנים לומדים מספר עקרונות יסוד במשפט העברי:
ראשית, מן המילה יִגַּשׁ נלמד הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", כלומר חובת ההוכחה חלה על התובע שניגש אל בית הדין [תורה תמימה, בכור שור]. הוראה זו ניתנה כעת משום שבעוד שמשה יכול היה לשפוט ברוח הקודש ללא עדים, השופטים המחליפים נזקקו לראיות ממשיות [פרדס יוסף].
שנית, נלמד הכלל שעל בית הדין להקשיב קודם כל לטענות התובע, כדי למנוע מצב שבו הנתבע ימהר להודות בחלק מהאשמה רק כדי להתחמק משבועה [תורה תמימה, רש"ר הירש].
שלישית, התובע חייב לגשת בעצמו אל השופטים ואינו יכול לשלוח שליח שיטען במקומו [העמק דבר].