ברגע המכריע של כריתת הברית בין ה' לעם ישראל, משה משמש כמתווך היורד מן ההר כדי להעביר את ההנחיות האלוהיות, ונענה בהסכמה לאומית מוחלטת. סביב תזמון התרחשותו של אירוע זה קיימת מחלוקת יסודית בקרב הפרשנים, המשליכה על הבנת הפסוק כולו.
גישה אחת גורסת כי הדברים התרחשו ימים ספורים לפני מתן תורה [רש"י, רבנו בחיי, חזקוני]. לעומתה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאירוע התרחש מיד לאחר מעמד הר סיני ועשרת הדיברות. העם, שחשש מהאש הגדולה, ביקש ממשה שישמע הוא את המשך הציוויים ויעבירם אליהם, ולכן משה ניגש אל הערפל לבדו, ועתה הוא שב אל העם כדי למסור את ההמשך [רמב"ן, אבן עזרא, קאסוטו, ביאור יש"ר, מלבי"ם].
הכתוב מציין וַיָּבֹא מֹשֶׁה ולא מתאר את "ירידתו", משום שהדגש אינו על הירידה הפיזית מראש ההר, אלא על חזרתו מתוך הערפל אל תוך מחנה ישראל שעמד והמתין מרחוק [רמב"ן, אבן עזרא]. הפעולה וַיְסַפֵּר אינה רק מסירה יבשה של ציוויים, אלא תיאור מפורט ומקיף הכולל את ההלכות המעשיות ואת התורה שבעל פה הנגזרת מהן [רש"ר הירש].
חלוקה ברורה עולה מתוך הדברים שמשה מעביר לעם. לגבי אֵת כׇּל־דִּבְרֵ֣י יְהֹוָ֔ה, לשיטה שהדבר קרה לפני מתן תורה, מדובר בהנחיות ההכנה למעמד, קרי מצוות הפרישה והגבלת העלייה להר [רש"י, רבנו בחיי]. לשיטה המאוחרת יותר, אלו הן האזהרות והמצוות הכלליות שנאמרו מיד לאחר עשרת הדיברות [אבן עזרא, ספורנו].
באשר לתוספת וְאֵ֖ת כׇּל־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים, רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה היא לחוקים האזרחיים והסוציאליים המפורטים בפרשת משפטים [אבן עזרא, ספורנו, העמק דבר, מלבי"ם]. אולם, רש"י וסיעתו מסבירים שאלו הן מצוות שכבר ניתנו לעם קודם לכן בתחנתם במרה (כגון שבע מצוות בני נח, שבת, כיבוד אב ואם, פרה אדומה ודינים ממוניים). הסיבה שמשה חוזר עליהן כעת היא כדי ללמד את העם את העונשים על הפרתן כחלק מתהליך קבלת התורה והגיור שלהם [גור אריה], או כדי לזכך אותם ולהעלותם שלב נוסף בקדושה לקראת קבלת התורה השלמה [ברכת אשר].
תגובת העם לדברי משה היא אחידה ומוחלטת: וַיַּ֨עַן כׇּל־הָעָ֜ם ק֤וֹל אֶחָד֙. הם ענו יחד כאילו היו איש אחד [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. בניגוד לפעמים קודמות שבהן ענו יחדיו דרך נציג מוסכם, כאן כל יחיד ויחיד בעם השמיע את קולו מתוך ביטחון והסכמה [העמק דבר].
הצהרתם נַעֲשֶֽׂה מקפלת בתוכה מחויבות עמוקה. היא כוללת קבלה של מצוות עשה ומצוות לא תעשה גם יחד, שכן ההימנעות מעשיית עבירה נחשבת כקיום אקטיבי של רצון ה' [רבנו חננאל], ומבטאת נכונות לקיים את החוקים גם ללא הבנת טעמם [שפתי כהן].
חלק מהפרשנים עומדים על כך שכאן אמר העם רק "נעשה", ואילו בפסוקים הבאים הוסיפו את המילה המפורסמת "ונשמע". יש המסבירים כי בשלב זה העם סבר שמשה סיים להעביר את כל המצוות, ולכן התחייבו רק לעשייה. רק מאוחר יותר, כשראו שמשה מחלק את דם הקורבנות, הבינו שישנן מצוות נוספות שעתידות להינתן, ואז הוסיפו את ההתחייבות "ונשמע" [כלי יקר]. הסבר נוסף הוא שבתחילה העם קיבל על עצמו את המעשים וההכנות הפיזיות, אך עדיין לא האמין שיוכל להגיע למדרגה הרוחנית של שמיעת קול ה' באופן ישיר. רק לאחר שמשה קרא באוזניהם את ספר הברית וגמר לטהר אותם, התחזק ביטחונם והם הצהירו שמעבר לעשייה, הם גם מוכנים וראויים "לשמוע" [אלשיך].