מעמד כריתת הברית בהר סיני מגיע לשיאו ברגע פומבי וחגיגי, שבו העם מאשרר את התחייבותו לה' ולתורתו. קריאת המסמך הכתוב ותגובת העם המיידית והמוחלטת, הפכו לסמל של אמונה, נאמנות ומסירות נפש.
הפרשנים נחלקו בשאלה מהו אותו סֵפֶר הַבְּרִית שמשה לקח וקרא. גישה מרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר בספר המכיל את המצוות והמשפטים שמשה כתב זה עתה, שעליהם נכרתת הברית [ספורנו, רשב"ם, רלב"ג, שטיינזלץ, אבן עזרא]. לעומתם, פרשנים אחרים סבורים כי מדובר בטקסט היסטורי הכולל את התורה כולה מספר בראשית ועד למצוות שניתנו במרה, ולכן הוא נקרא כך על שם בריתות האבות או מלשון "בריאה", שכן הוא פותח בבריאת העולם [רש"י, מזרחי, רא"ש, הכתב והקבלה]. דעות נוספות מציעות כי הספר הכיל את עשרת הדיברות על כל דקדוקי הדינים שלהם [פענח רזא], את פרשיות הברכות והקללות [חזקוני], או לחלופין מסמך קצר ותמציתי המהווה עדות והצהרה על קבלת הברית [קאסוטו].
פעולת הקריאה, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, נועדה להעביר את העם מקבלה בעל פה להתחייבות רשמית בכתב [רש"ר הירש, שטיינזלץ]. הקריאה הפומבית נועדה לוודא שהעם מבין היטב מה הוא מקבל על עצמו, כדי שלא ירגישו מרומים וכדי לבחון את הסכמתם הסופית [ספורנו, רלב"ג]. בנוסף, קריאת סיפורי האבות באוזני העם נועדה ללמד אותם שגם מעשים טובים וחסדים, שהם טבעיים לבני אברהם יצחק ויעקב, צריכים להיעשות מעתה לשם שמים ומתוך ציווי אלוקי, ולא רק מתוך נטייה אנושית [העמק דבר].
תגובת העם, נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מציגה מורכבות עמוקה וזכתה לפירושים רבים. ברובד הפשטני, העם מצהיר כי יעשה את כל המצוות שכבר נצטווה בהן, וישמע ויקיים גם את כל מה שה' יצווה בעתיד [רשב"ם, חזקוני, אבן עזרא].
ברובד עמוק יותר, הפרשנים מצביעים על ההבדל המהותי בין שתי המילים. המילה נַעֲשֶׂה מתייחסת לעשייה הפיזית ולקיום המצוות המעשיות, ואילו המילה וְנִשְׁמָע מבטאת הבנה, קבלה פנימית, אמונה בלב ולימוד [ביאור יש"ר, שטיינזלץ, קונטרס חיבה יתירה]. על ידי הקדמת המעשה לשמיעה, העם ביטא התבטלות מוחלטת ונכונות לקיים את רצון ה' ללא תנאים, עוד לפני שהבינו את טעמי המצוות. עם זאת, עצם התוספת של המילה "ונשמע" מלמדת שהם לא הסתפקו בציות עיוור, אלא שאפו ללמוד, להבין את הכתוב ולחבר את שכלם ורגשם לעבודת ה' [חומש קה"ת, קונטרס חיבה יתירה]. לפי גישה נוספת, "ונשמע" מתייחס ללימוד התורה שבעל פה, שהוא הכרחי כדי לדעת כיצד לקיים את התורה שבכתב [רש"ר הירש], או שמדובר בקבלה כפולה של קבלת עול מצוות דרך "נעשה" וקבלת עול לימוד תורה כמצווה עצמאית דרך "ונשמע" [בית הלוי, פרדס יוסף].
הקדמת "נעשה" ל"נשמע" נחשבת לגולת הכותרת של אמונת ישראל. בכך אימצו בני ישראל את מידתם של מלאכי השרת, המקיימים את דבר ה' עוד בטרם ישמעו את ההסבר. בזכות הליכה זו בתמימות ומתוך אהבה וביטחון מוחלט בה', זכו בני ישראל שייקשרו לראשם שני כתרים רוחניים כנגד שתי המילים, שסימלו את כתרי הכהונה והמלכות, והם אף זכו להיקרא "בני בכורי" ולהגיע לדרגת חירות ממלאך המוות [תורה תמימה, חתם סופר].