קריאה אלוהית זו מזמינה את משה למעמד אינטימי ונשגב, ומסמנת מעבר מעלייה פיזית להתעלות רוחנית ממושכת שבה יימסר חוזה הנצח בין ה' לעמו. באשר לזמן התרחשות הדברים, ישנה מחלוקת: יש הסבורים כי הציווי ניתן לאחר מעמד הר סיני [רש"י, מזרחי, בכור שור, צאינה וראינה], ויש הסבורים כי הוא נאמר טרם המעמד [רבנו בחיי]. משה כבר שהה על ההר יחד עם הזקנים, וכעת הוא נקרא להעפיל גבוה יותר, אל פסגת ההר, כשהוא לבדו [ספורנו, רש"ר הירש, קאסוטו, אברבנאל].
הכפילות בציווי עֲלֵה... וֶהְיֵה־שָׁם נועדה להורות למשה שעליו להתעכב בהר תקופה ארוכה של ארבעים יום [רש"י, ספורנו, מלבי"ם]. שהות זו לא הייתה רק המתנה טכנית, אלא תהליך של הזדככות רוחנית. משה הופשט מצרכיו הגופניים, כגון אכילה ושתייה, והפך ל"בריה חדשה" הדומה למלאך. רק מתוך ניתוק מוחלט מהחומר הוא הוכשר לקבל את הלוחות ישירות מידי ה', ולהכיל בזיכרונו את התורה כולה מבלי לשכוח דבר [מלבי"ם, אברבנאל, אלשיך, צאינה וראינה].
הבחירה לתת את הברית על לֻחֹת הָאֶבֶן מסמלת את נצחיותה [אברבנאל]. בנוסף, האבן משמשת כדימוי כפול: מחד גיסא, היא מזכירה לאדם שעליו להיות חזק ומוצק כאבן, ולא להתבייש לשאול ולחקור בלימוד התורה; מאידך גיסא, התורה נמשלה למים שביכולתם לשחוק ולרכך את "לב האבן" שהוא יצר הרע [הדר זקנים, שפתי כהן].
הביטוי וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה זכה למגוון רחב של פירושים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה תורה מכוונת לתורה שבכתב, ואילו מצווה מכוונת לתורה שבעל פה [אבן עזרא, הכתב והקבלה, העמק דבר]. המילה מצווה נגזרת מהשורש המבטא התחברות, שכן התורה שבעל פה מתחברת לתורה שבכתב ומבארת אותה [הכתב והקבלה]. גישות נוספות מציעות חלוקה תוכנית: תורה היא החלק העיוני, הפילוסופי והסיפורי, ומצווה היא החלק המעשי של קיום ההלכות [ספורנו, רלב"ג]. מנגד, יש הסבורים כי שני המונחים יחד באים ללמד שכל תרי"ג המצוות כלולות ורמוזות בתוך עשרת הדיברות [רש"י, תורה תמימה]. פירוש ייחודי נוסף גורס כי המילה תורה מתייחסת לדיברות הראשון והחמישי, והמילה מצווה מתייחסת לשמונת הדיברות הנותרים [אבן עזרא].
המילים אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי מוסבות, לדעת רוב הפרשנים, אך ורק על לוחות האבן (עשרת הדיברות), שכן ספר התורה עצמו נכתב על ידי משה ולא בידי ה' [אבן עזרא, רשב"ם, טור הארוך, מזרחי, קאסוטו]. אולם, יש המציינים כי אלמלא חטא העגל, התורה כולה הייתה ניתנת לישראל כשהיא חתומה וכתובה מראש בידי ה' [ספורנו]. ברובד עמוק יותר, הכתיבה האלוהית מתייחסת לתורה הקדומה, שהייתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה עוד בטרם נברא העולם [רבנו בחיי, העמק דבר, מלבי"ם].
מטרת הנתינה היא לְהוֹרֹתָם להדריך את ישראל בדרך הישרה המובילה לחיי העולם הבא [טור הארוך, רבנו בחיי]. המילה להורתם נכתבה בתורה בכתיב חסר (ללא האות וי"ו). חיסור זה רומז לכך שבעתיד ירבו מחלוקות ודעות שונות בהוראת ההלכה בישראל, אך צורת היחיד של המילה מדגישה שכל הדעות והפסיקות מכוונות בסופו של דבר לנקודת אמת אחת והן דברי אלוהים חיים [מנחת שי, פענח רזא]. לבסוף, המילה מדגישה את חשיבותו של המורה האנושי; התורה שבכתב אינה יכולה להיות מובנת במלואה ללא הדרכה ומסורת של תורה שבעל פה המועברת מפי מורה [ספורנו, רש"ר הירש].