מעמד ההתגלות על פסגת הר סיני היווה רגע שבו נחשף המימד האלוהי באופן פומבי ועוצמתי. המושג כְּבוֹד ה' המוזכר בתורה מכוון למה שמכונה בלשון חכמים "שכינה", והוא מייצג את מידת הדין האלוהית שבאמצעותה נברא העולם [רבנו בחיי].
התגלות זו נראתה כאשר ההר כולו היה מכוסה בענן, ורק בראשו הופיע כבוד ה' [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. כאשר משה התקרב, נחשף לפתע הכבוד שהיה מוסתר עד כה בתוך הענן [מלבי"ם], והוא נגלה כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת – אש רוחנית ועליונה אשר מסוגלת לאכול ולכלות אש רגילה [העמק דבר, רקנאטי]. בו בזמן שהקריאה האלוהית הופנתה למשה, מראה האש נגלה לעיני כל העם בבת אחת [קאסוטו].
למרות המראה מעורר האימה, בני ישראל לא פחדו. באותו מעמד זכו כולם להתעלות למדרגת נבואה, נפשם הזדככה והם היו דבקים באור האלוהי [ביאור יש"ר]. גם משה לא נרתע מהאש, אלא ניגש ונכנס אל תוך הענן בחרדת קודש [העמק דבר], תוך שהוא עובר תהליך של התנתקות ממגבלות החומר האנושי כדי שיוכל להכיל את ההשגה הרוחנית העצומה [אברבנאל].
עם זאת, הפרשנים מדגישים כי חלילה לנו לייחס לכבוד ה' מראה גשמי של אש ממשית. הדימוי לאש בא להסביר כיצד חוו בני ישראל את הפלא העצום. כשם שאש נאחזת ומתלקחת בעוצמה רבה יותר בחומר שמותאם לכך בטבעו, כך גם ההשגה הרוחנית במעמד זה לא הייתה שווה בקרב כולם. כל אדם חווה את ההתגלות אך ורק לפי מידת הכנתו הנפשית והרוחנית. לכן, המילים לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מתייחסות לעין הרוחנית של כל פרט ופרט: מי שהכין את עצמו מעט, השיג מעט, ומי שהכשיר את נפשו לקדושה יתרה, כמו משה, אהרן והזקנים, זכה לגילוי שכינה עוצמתי ועמוק הרבה יותר, כל אחד לפי מדרגתו [הכתב והקבלה, פרדס יוסף].