תארו לעצמכם שאתם צריכים להכין מזבח גדול וכבד, אבל גם לקחת אותו איתכם לכל מקום במסעות הארוכים במדבר. איך אפשר להרים אותו בקלות, וגם לשמור שהגחלים שעליו לא ייפלו לאדמה? בדיוק בשביל זה הכינו למזבח חלק מיוחד שנקרא מִכְבָּר. המילה הזו באה מהמילה 'כברה', שזה בעצם סוג של מסננת.
התורה מסבירה שהחלק הזה היה מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת. בדרך כלל רשת עשויה מחוטים או מחבלים, אבל הרשת הזו הייתה עשויה ממתכת נחושת חזקה, והיו בה חורים גדולים כמו ברשת שנועדה לציד ולדייג. הרשת הזו עטפה את המזבח מבחוץ, והיו לה כמה תפקידים חשובים מאוד.
קודם כל, היו עליה אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת שחוברו בדיוק עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו, כלומר בארבע הפינות של הרשת. לתוך הטבעות האלה השחילו מוטות ארוכים, וכך יכלו לשאת את המזבח ממקום למקום. בנוסף, הרשת בלטה קצת החוצה מסביב למזבח. אם בטעות נפל גחל בוער או חלק מהקורבן, הוא נתפס ברשת ולא נפל אל האדמה. כך הכהנים יכלו לאסוף אותו נקי ולהחזיר אותו מיד לאש.
עוד דבר מיוחד הוא שהרשת הגיעה בדיוק עד חצי הגובה של המזבח. זה עזר לכהנים לדעת בדיוק איפה נמצא האמצע, כי חלק מהעבודות הם היו צריכים לעשות בחלק העליון של המזבח, וחלק בחלק התחתון. ממש כמו שהרשת הפיזית שומרת על הדברים שלא ייפלו ויילכו לאיבוד, כך החכמים מסבירים שגם הקשר שלנו אל ה' והעבודה הרוחנית שלנו, שומרים עלינו ומצילים אותנו מלעשות טעויות.