עיצוב המזבח במשכן כלל אלמנט ייחודי של רשת נחושת, אשר שילב בתוכו פונקציונליות מעשית לנשיאה ולעבודת הקורבנות, לצד משמעות סמלית של בירור והצלה.
המילה מִכְבָּר מוסברת על ידי הפרשנים מלשון כברה, כלומר נפה או מסננת בעלת נקבים (אבן עזרא, רשב"ם, רש"ר הירש, קאסוטו). באשר לביטוי מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת, פרשנים רבים מציינים כי תחביר המשפט הפוך, וכוונתו שיש לעשות מכבר מנחושת, שתבניתו וצורתו הם כשל רשת, שכן בדרך כלל רשת עשויה מחבלים ולא ממתכת (רש"י, מזרחי, גור אריה). הרשת אופיינה בנקבים גדולים בדומה לרשת דיג המיועדת לציד, ולא בנקבים זעירים כשל נפת קמח (העמק דבר, נתינה לגר).
מיקומו וחיבורו של המכבר למזבח שנויים במחלוקת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמכבר שימש כמין לבוש או מעטפת חיצונית למשטח המזבח (שטיינזלץ, רש"י). עם זאת, בעוד שהרלב"ג סבור כי המכבר היה דבוק למזבח באופן בלתי נפרד, פרשנים אחרים קובעים כי המכבר היה כלי נפרד ומיטלטל שהולבש על המזבח מבחוץ [שד"ל, מלבי"ם]. המלבי"ם מסביר כי הפרדה זו נועדה לשמור על צורתו החלקה והרבועה של גוף המזבח, כך שהטבעות הנדרשות לנשיאתו יחוברו לרשת החיצונית ולא יפגמו במבנה המזבח עצמו.
למכבר הרשת היו מספר תפקידים מעשיים מובהקים. ראשית, אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחֹשֶׁת שנקבעו עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו, כלומר על ארבע זוויותיו, נועדו להשחלת מוטות הנשיאה שבאמצעותם נשאו את המזבח במסעות במדבר [קאסוטו, שטיינזלץ, דעת זקנים]. שנית, הרשת בלטה סביב המזבח ושימשה לקליטת גחלים או חלקי בשר שעלולים היו ליפול מעל המזבח, כדי שלא יפגעו באדמה וייפסלו, וכך יכלו הכהנים לאסוף ולהחזירם לאש [העמק דבר, שד"ל]. בנוסף, המכבר הגיע עד חצי גובהו של המזבח, ובכך שימש גם כסימן חזותי להבדלה בין דמים שנועדו להיזרק בחציו העליון של המזבח לבין אלו שנועדו לחציו התחתון [רלב"ג].
הפרשנים מדגישים כי עיצוב זה של המכבר היה ייחודי למזבח המשכן במדבר. במזבח הקבוע שעמד בבית המקדש לא היה צורך ברשת כזו; המזבח שם היה רחב בהרבה וכלל "סובב" (אצטבה בולטת) שקלט את הנופל, ואת ההבדלה בין הדמים ציין חוט אדום פשוט [העמק דבר, מלבי"ם].
לצד הפן המעשי, נושא המכבר משמעות סמלית עמוקה. פעולת הכברה והסינון מסמלת את בירור האמת וזיכוך החומר [רש"ר הירש]. יתרה מכך, הרשת הפיזית של המזבח נתפסת ככוח רוחני נגדי המציל את האדם מ"רשתו" של יצר הרע. כשם שהמזבח עצמו עמד בדרך נס בפני פגעי הטבע השונים, כך אחיזה רוחנית בעבודת המזבח ובתורה נועדה להציל את האדם מכל פגע, טעות וכליון [כלי יקר, שפתי כהן].