הציווי על הכנת השמן והדלקת המנורה מופיע כאן כהפסקה בין תיאור בניית המשכן לבין תיאור בגדי הכהונה. מיקום זה אינו מקרי; טרם כניסת הכהנים לעבודתם ולבישת בגדי הקודש, נדרשת הכנה רוחנית של טהרת המידות והדעות, המסומלת על ידי השמן הטהור ואור המנורה [מלבי"ם, אברבנאל]. בנוסף, הציווי מופנה ישירות למשה כדי לנחמו; מכיוון שאהרן זכה בכהונה ובצלאל במלאכת הבנייה, ה' מדגיש כי משה הוא המקור והצינור להעברת האור הרוחני לישראל [אלשיך, העמק דבר].
הפסוק פותח במילים וְאַתָּה תְּצַוֶּה. באופן חריג, שמו של משה אינו מוזכר לאורך כל הפרשה. הפרשנים מסבירים כי הדבר נובע ממעשה העגל, אז אמר משה לה': "מחני נא מספרך אשר כתבת". מכיוון שקללת חכם מתקיימת אפילו אם נאמרה על תנאי, שמו נמחק מפרשה זו [בעל הטורים, הרא"ש, פני דוד]. עם זאת, הפנייה הישירה "ואתה" באה להדגיש כי בניגוד למלאכת המשכן שעליה נאמר "ועשית" כציווי לאומנים, כאן משה עצמו נדרש לצוות את העם באופן ישיר ולדורות [רמב"ן, ספורנו, רשב"ם]. השימוש בשורש צ.ו.ה נועד לזרז את העם, במיוחד כאשר מדובר במצווה הדורשת הוצאה כספית קבועה [אור החיים].
הדרישה היא וְיִקְחּוּ אֵלֶיךָ. הבאת השמן אל משה נועדה כדי שהוא יוכל לבדוק מקרוב את איכותו וטהרתו [רמב"ן]. מעבר לכך, המילה "אליך" מדגישה כי ה' אינו זקוק לאור פיזי, אלא האור נועד לכבודם ולתועלתם הרוחנית של ישראל ושל משה עצמו [בעל הטורים, תורה תמימה, צאינה וראינה].
השמן הנדרש חייב להיות שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית. הפרשנים מבארים כי זָךְ משמעו שמן נקי לחלוטין משמרים ופסולת, המופק מזיתים מובחרים שהבשילו בראש האילן [רש"י, רשב"ם, שטיינזלץ]. המילה כָּתִית מתארת את אופן ההפקה: הזיתים נכתשים בעלי ומכתש ולא נטחנים בריחיים, שכן הטחינה מוחצת את הגרעין ויוצרת שמן עכור. רק הטיפה הראשונה והנקייה ביותר שיוצאת מן הכתישה מיועדת לַמָּאוֹר – להדלקת המנורה. השמן השני, שמופק לאחר מכן בטחינה, כשר רק למנחות [רש"י, מזרחי]. בניגוד למנהג בני האדם, המשתמשים בשמן המובחר למאכל ובשמן הנחות למאור, במקדש השמן הטוב והנקי ביותר מוקדש לאור האלוהי [רבנו בחיי, תולדות יצחק]. במישור הסמלי, התורה והנשמה נמשלו לשמן זית; כפי שהזית מוציא את שמנו המאיר רק על ידי כתישה וייסורים, כך האדם זוכה לאור התורה מתוך עמל, יגיעה ומידות נקיות וזכות [אור החיים, אלשיך, חתם סופר].
פעולת ההדלקה מתוארת במילה לְהַעֲלֹת. הכהן נדרש להיטיב ולהדליק את הפתילה עד שהשלהבת תעלה ותבער מאליה, ללא צורך בעזרה נוספת [רש"י, גור אריה]. רעיון זה מסמל גם את תפקידו של המורה והמנהיג הרוחני: להעניק לתלמידיו אור והדרכה עד שיוכלו להאיר בכוחות עצמם [רש"ר הירש].
באשר למילים נֵר תָּמִיד, קיימת מחלוקת עקרונית בין הפרשנים למה הכוונה. גישה אחת גורסת כי המילה "תמיד" אינה מציינת בערה רצופה של עשרים וארבע שעות ביממה, אלא פעולה קבועה וסדירה המתרחשת בכל לילה מחדש, "מערב עד בוקר", בדומה לקרבן עולת התמיד המוקרב מדי יום [רש"י, אבן עזרא, רשב"ם, קאסוטו]. מנגד, גישה שניה מסבירה כי "תמיד" מתייחס ספציפית ל"נר המערבי" (הנר האמצעי במנורה), אשר בער באורח נס ברציפות ביום ובלילה, ושימש עדות חיה וקבועה לכך שהשכינה שורה בישראל [רמב"ן, כלי יקר, מלבי"ם]. אור תמידי זה של המנורה רומז גם לאור הגאולה העתידית ולבית המקדש השלישי, שיהיה בניין עדי עד ואורו לא יכבה לעולם [רבנו בחיי].