הקמת המשכן במדבר דרשה לא רק כלי קודש מפוארים לעבודת הפולחן, אלא גם ציוד לוגיסטי, כלי עבודה ואמצעי חיזוק שנועדו להבטיח את יציבות המבנה מול פגעי מזג האוויר. כלל המרכיבים המעשיים והתשתיתיים הללו היו עשויים מנחושת. פסוק זה חותם את ההוראות העיקריות לעשיית המשכן, ומשלים תבנית אדריכלית הרמונית וסימטרית המבוססת על מידות מדויקות [קאסוטו].
הביטוי לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ אינו מתייחס לכלי הקודש, אלא לכלים הטכניים שנדרשו לתחזוקת המשכן, להקמתו ולפירוקו [רש"י, ספורנו, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בכלי עבודה כגון פטישים, מקבות (סוג של פטיש), סדנים, סכינים ומסורים, ששימשו בין היתר לתקיעת העמודים והיתדות [אבן עזרא, ספורנו, שפתי חכמים, קאסוטו]. האות למ"ד במילה לְכֹל משמעותה "לרבות" או "כולל". הכתוב מדגיש שכלים פונקציונליים אלו נעשו מנחושת, בניגוד לכלי השרת הפנימיים שהיו עשויים מזהב [מזרחי], ויש הסבורים כי ההדגשה באה ללמד שלא היה בהם כל שימוש בברזל [ביאור שטיינזלץ].
החלק השני של הפסוק עוסק באמצעי העיגון: וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר. היתדות היו מעין בריחים או נגרי נחושת [רש"י, שפתי חכמים]. תפקידם היה קריטי ליציבות המשכן; היריעות והקלעים הגדולים שהקיפו את אוהל מועד ואת החצר היו עלולים להפוך למעין מפרשים בעת סופה, והרוח יכלה להעיף אותם ואף להסיע את המבנה כולו ממקומו [רשב"ם, ביאור שטיינזלץ, בכור שור].
הפרשנים דנים באופן שבו הותקנו היתדות. היתדות נקשרו במיתרים סביב השוליים התחתונים של היריעות. אמנם עלתה התלבטות שמא כובד משקלן של יתדות הנחושת הספיק כדי למשוך את היריעות מטה ולמנוע את התעופפותן ברוח, אך המסקנה המקובלת היא שהן היו נעוצות ותקועות היטב בתוך האדמה, כפי שמעיד עצם השם "יתדות" [רש"י]. יש המציעים כי יתדות אלו מוקמו דווקא בנקודה האמצעית שבין עמוד לעמוד, שכן באזורים אלו היריעות רפויות יותר ונוטות להתנועע ברוח [ביאור יש"ר]. מעבר להגנה מפני סערות, מתיחת המיתרים וקביעת היתדות בקרקע נועדו לשמור על היריעות מתוחות וישרות. ללא מתיחה זו, כובד היריעות העצום היה גורם להן לשקוע פנימה לתוך חלל המשכן ולהקטין את שטחו הפנימי [חזקוני].