עיצובו של המזבח כולל אלמנטים אדריכליים בולטים בקצותיו העליונים, הנושאים משמעות מבנית וסמלית כאחד. הציווי להכין את המזבח על אַרְבַּע פִּנֹּתָיו, כלומר על ארבע הזוויות שלו [אבן עזרא], מתמקד ביצירת קַרְנֹתָיו. המושג "קרן" מושאל מקרני בעלי החיים ומתאר כל בליטה המזדקרת מראשו של חפץ [הכתב והקבלה]. הקרנות הללו היו בליטות ישרות ורבועות [ביאור שטיינזלץ], בצורת קובייה חלולה במידות של אמה על אמה ובגובה אמה [רלב"ג, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר].
התורה משתמשת במילה קַרְנֹתָיו בהטיה השייכת למזבח, כאילו היו מוכרות מראש. יש המסבירים כי קרנות היו חלק בלתי נפרד וידוע מראש בכל מבנה של מזבח [ספורנו, קאסוטו]. מנגד, יש המבארים כי משה רבנו כבר חזה בתבנית המזבח הרוחני בהר סיני והכיר את צורתו הכללית. לכן, הפסוק אינו מחדש את עצם קיום הקרנות, אלא בא ללמד את משה פרט טכני שלא יכול היה להבין רק מראייה [העמק דבר].
פרט זה טמון בהוראה מִמֶּנּוּ תִּהְיֶיןָ קַרְנֹתָיו. הפרשנים מסכימים כי אין לייצר את הקרנות בנפרד ולחבר אותן למזבח לאחר מכן. הקרנות חייבות להיות חתיכה אחת עם גוף המזבח, כהמשך ישיר של קורות העץ המרכיבות את צלעותיו [רש"י, רשב"ם, רלב"ג, קאסוטו]. באופן מעשי, שני הקירות החיצוניים של כל קרן צריכים להיות המשך רציף של קירות המזבח עצמם, כך שהמזבח כולו שואף כלפי מעלה [רש"ר הירש, ברכת אשר על התורה]. הקפדה זו היא מעכבת, ומזבח שאין לו ארבע קרנות המחוברות לגופו נפסל להקרבת קרבנות [רלב"ג].
בסיום בניית השלד, מצווה התורה: וְצִפִּיתָ אֹתוֹ נְחֹשֶׁת. המזבח כולו, על צלעותיו ודפנותיו, מצופה בנחושת [ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. הבחירה בנחושת דורשת הסבר, שהרי הכלל במקדש הוא שאין עניות במקום עשירות, והיה מצופה להשתמש במתכות יקרות יותר ככסף וזהב. התשובה לכך היא סמלית: ציפוי הנחושת נועד לכפר על חטא של עזות מצח, כפי שהנחושת משמשת סמל לעקשנות וחוצפה בביטוי המקראי "ומצחך נחושה" [רש"י, משכיל לדוד].