הדלקת נרות המנורה מהווה את הפעולה הפולחנית הראשונה הנזכרת בסדר עבודות הקודש, ומייצגת חיבור תמידי בין הנוכחות האלוהית לבין העם. עבודת קודש זו מוגדרת כחובה ציבורית מתמשכת, המוטלת על הכהנים כנציגי האומה.
הציווי מתרחש בְּאֹהֶל מוֹעֵד, מונח המציין את המקום שבו ה' נועד ונפגש עם משה ועם ישראל [הכתב והקבלה, קאסוטו]. יש המפרשים את המילה "מועד" מלשון זמן, שכן המשכן במדבר היה מבנה ארעי וזמני, בניגוד לבית המקדש הקבוע [הכתב והקבלה]. מיקום המנורה הוא מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת, כלומר בסמוך ולפני ארון הברית המכיל את העדות, כאשר הפרוכת משמשת כמסך המבדיל ומגן עליו [רלב"ג, אבן עזרא הקצר, חזקוני]. מיקום זה טומן בחובו משמעות רעיונית: האדם השואב את אורו הרוחני מהתורה, חייב לזכור שהוא עומד מחוץ לה. התורה היא יצירה אלוהית נתונה, ועל האדם ללמוד ממנה בענווה ולא לנסות לשנותה מתוך התנשאות שכלית [רש"ר הירש].
על עבודת ההדלקה נאמר יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו. משמעות המילה "יערוך" אינה סידור והתעסקות בנרות לאורך כל הלילה, אלא לשון השערה ומדידה. הכהן נדרש להכין מראש את כמות השמן והפתילות המדויקת שתספיק לזמן הדרוש [אבן עזרא, מזרחי, ביאור יש"ר]. אזכור אהרן ובניו יחד מלמד כי לאחר מות נדב ואביהוא, אהרן הקפיד שבניו לא ייכנסו לבדם לעבודה זו [פענח רזא]. לחלופין, הכוונה היא שהכהן הגדול או אחד מבניו הממלא את מקומו רשאים לבצע את ההדלקה [אבן עזרא הקצר].
התורה קובעת כי הנרות ידלקו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר. עבודת המקדש היחידה הכשרה להיעשות לאורך כל הלילה היא הדלקת המנורה, שכן שעות הלילה מוקדשות לעמל הרוחני, בניגוד ליום המוקדש לעשייה [תורה תמימה, רש"ר הירש]. כדי להבטיח שהנרות ידלקו כל הלילה, שיערו חכמים מידה קבועה של חצי לוג שמן לכל נר, מידה המספיקה אפילו ללילות החורף הארוכים ביותר של חודש טבת [רש"י, הטור הארוך].
קביעת מידה אחידה לכל ימות השנה עוררה מחלוקת בין הפרשנים לגבי לילות הקיץ הקצרים, שבהם נותר שמן רב בבוקר. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשמן הנותר פשוט המשיך לדלוק אל תוך היום, או שנוקה והושלך אל מקום הדשן, ואין בכך כל פגם [רש"י, מזרחי, ברכת אשר]. מנגד, יש החולקים וסבורים כי אין זה מכובד לזרוק שמן שהוקדש. לשיטתם, בלילות הקצרים היו הכהנים מכינים פתילות עבות וגסות יותר, ששאבו את השמן במהירות כך שיתכלה בדיוק בבוקר [רא"ש, חזקוני, דעת זקנים]. על טענה זו יש שהקשו, שהרי הפתילות הוכנו מבלאי בגדי הכהנים שהיו בעלי עובי אחיד, ולא ניתן היה לשנות את גודלן [משכיל לדוד]. בכל מקרה, עובי הפתילה היה חייב להיות מדויק: פתילה דקה מדי לא תאיר כראוי, ופתילה עבה מדי תהפוך לפחם ולא תפיץ אור [גור אריה].
למרות שכל הנרות קיבלו מידת שמן זהה, "הנר המערבי" היה דולק באורח פלא יום שלם, וממנו היו מדליקים מחדש את שאר הנרות בערב. נס זה מסמל כי כאשר איכות העבודה הרוחנית וכוונת הלב מזוקקות וטהורות, גם כמות קטנה של עשייה מתקבלת ברצון לפני ה' וזוכה לברכה נצחית [חתם סופר, פרדס יוסף].
לסיום קובע הפסוק כי זוהי חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אף על פי שההדלקה מבוצעת על ידי הכהנים, אספקת השמן היא חובה ציבורית של כלל העם [קאסוטו]. השמן נחשב לקורבן ציבור, ואפילו אם אדם פרטי מנדב אותו, עליו למסור אותו לבעלות הכלל [אור החיים]. שותפות זו של העם בהבאת השמן, הדומה למתנות הכהונה [שד"ל], נועדה להאיר באופן סמלי את עיניהם של גדולי הדור ומנהיגיו בלימוד התורה [העמק דבר].