מידותיה וחומריה של חצר המשכן מייצרים מרחב מוגדר וקדוש, המשמש כאזור מעבר בין עולם החול לבין פנים המקדש. שטח החצר, המסתכם בחמשת אלפים אמות רבועות, הפך למידה ההלכתית התקנית למרחב דיור מוגדר, מידה הידועה כ"סאתיים", אשר על פיה קובעים את גבולות הטלטול ותחומי שבת [תורה תמימה, רש"ר הירש].
אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה מתייחס לאורך הכולל של החצר ממזרח למערב בשני צדיה [רש"י, רשב"ם, ביאור שטיינזלץ]. מתוך השימוש במילה "חצר" בפסוק, לומדים הפרשנים עיקרון הלכתי ולפיו המונח חצר כולל בתוכו גם את המבנים הנמצאים בתוכה, ממש כשם שהמשכן עמד בתוך החצר [תורה תמימה].
לגבי המילים וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים, הפרשנים עומדים על הניסוח הייחודי של הכפלת המילה חמישים, במקום לכתוב פשוט שרוחב החצר היה חמישים אמה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשכן, שאורכו שלושים אמה ורוחבו עשר אמות, הוצב בחציה המערבי של החצר. מיקום זה הותיר בחלקה המזרחי של החצר חלל פנוי בצורה של ריבוע מדויק בגודל חמישים על חמישים אמה [רש"י, רשב"ם, מזרחי, אבן עזרא הקצר]. כך, אדם שעמד בפתח החצר מצא את עצמו בתוך מרחב פתוח ומרווח בטרם התקרב למשכן עצמו [רש"ר הירש]. מסביב למשכן, מצידיו הצפוני, הדרומי והמערבי, נותר רווח של עשרים אמה לכל כיוון [רש"י, רשב"ם, שפתי חכמים]. בין הפרשנים ישנו דיון חישובי מפורט האם מידות אלו כללו את עובי קרשי המשכן ועמודי החצר, כאשר יש הסבורים שהעמודים עמדו מחוץ לשטח המדוד [מזרחי], ואחרים טוענים שמאת האמות כללו את העמודים בתוכם [גור אריה, לבוש האורה]. דעה נוספת מדייקת שהחלל הפנוי במזרח היה למעשה ארבעים ותשע אמות בלבד, בשל עובי אדני המשכן [חזקוני].
וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת מציין את גובה מחיצות וקלעי החצר [רש"י, ביאור יש"ר, קאסוטו]. אולם, סביב מידה זו מתעוררת מחלוקת פרשנית הנוגעת ליחסי הגבהים בחצר, שכן מזבח הנחושת שעמד בחצר היה גבוה עשר אמות. אם הקלעים היו בגובה חמש אמות בלבד, הכהן העובד על המזבח היה נראה מבחוץ. כדי ליישב זאת, יש שמסבירים כי גובה הקלעים היה למעשה חמש עשרה אמות, כלומר הם התנשאו חמש אמות מעל גובה המזבח [מלבי"ם, הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני]. גישה אחרת מציעה שהמידה חמש אמות מתייחסת רק לקלעים שבצד המזרחי, שהיו גבוהים בחמש אמות משאר קלעי החצר, כך ששער הכניסה התנשא לגובה של עשרים אמה, בדומה לפתחי בית המקדש שעתיד היה להיבנות [הדר זקנים, דעת זקנים]. מנגד, יש המפרשים את הפסוק כפשוטו, שגובה הקלעים היה חמש אמות בדיוק [אבן עזרא הקצר], או שגובה המחיצות הכולל היה שש אמות, שכן חמש אמות של קלעים חוברו לאדנים שגובהם אמה אחת [חזקוני].
קלעי החצר היו עשויים שֵׁשׁ מָשְׁזָר, שהוא פשתן לבן שזור. הצבע הלבן מסמל את הדרישה הבסיסית לטהרה מוסרית וגופנית, המהווה תנאי מקדים והכרחי לפני ההתקרבות לקדושת המשכן [רש"ר הירש].
הפסוק נחתם במילים וְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת, המציינות כי היסודות שעליהם עמדו העמודים היו עשויים מנחושת [העמק דבר]. אף על פי שפרט זה כבר הוזכר בפסוקים קודמים, החזרה עליו נועדה ללמד שגם אדני מסך שער החצר היו עשויים מנחושת ולא ממתכת אחרת [רש"י, מזרחי, גור אריה]. הבחירה בנחושת עבור החצר, בניגוד לכסף ולזהב ששימשו בתוך המשכן, מייצגת את השלב הראשוני של זיכוך טבע האדם ממצבו הבסיסי אל עבר שלמות רוחנית [רש"ר הירש].