יצא לכם פעם להיכנס למקום ממש חשוב ומיוחד? בדרך כלל, לפני שנכנסים למבנה עצמו, עוברים דרך חצר גדולה. גם למשכן הייתה חצר כזו, והיא שימשה כאזור מעבר בין העולם הרגיל שלנו לבין המקום הקדוש. התורה מספרת שאֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָאַמָּה, כלומר החצר הייתה ארוכה מאוד. אבל למה התורה אומרת וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים במקום לכתוב פשוט שהרוחב היה חמישים אמות? הסיבה היא שהמשכן עצמו עמד בחלק הפנימי של החצר, וכך נשאר בחלק הקרוב לפתח שטח פנוי בצורה של ריבוע מדויק של חמישים על חמישים אמות. כך, כל מי שנכנס לחצר מצא את עצמו קודם כל במקום פתוח ומרווח לפני שהתקרב למשכן.
מסביב לחצר היו מחיצות, והגובה שלהן היה וְקֹמָה חָמֵשׁ אַמּוֹת. המחיצות האלו היו עשויות משֵׁשׁ מָשְׁזָר, שזהו בד פשתן לבן ויפה. הצבע הלבן נועד להזכיר לכל מי שנכנס שצריך להיות נקיים וטהורים, גם במעשים וגם בלב, לפני שמתקרבים אל ה'. העמודים שהחזיקו את הבדים עמדו על בסיסים חזקים שנקראים אדנים. התורה מדגישה שוְאַדְנֵיהֶם נְחֹשֶׁת. בתוך המשכן עצמו השתמשו בזהב ובכסף, אבל בחצר השתמשו בנחושת, שהיא מתכת פשוטה יותר. הבחירה בנחושת בכניסה למשכן מלמדת אותנו שההגעה לחצר היא רק הצעד הראשון שלנו בדרך להשתפר, לגדול ולהיות אנשים קרובים יותר אל ה'.