תארו לעצמכם שאתם בונים מחנה או אוהל מיוחד, ואתם רוצים לסמן את השטח שלו כדי שכולם ידעו שזה מקום חשוב. אחרי שבני ישראל סיימו להכין את הכלים המיוחדים בתוך המשכן, הגיע הזמן להכין את החצר. החצר הקיפה את המשכן מכל הכיוונים ויצרה גבול ברור בין המקום הקדוש שבו עובדים את ה' לבין העולם הרגיל שבחוץ.
התורה מתחילה לתאר את החצר מהצד הדרומי שלה, שנקרא פאת נגב תֵּימָנָה. המילה פאת מתארת צד או כיוון של שטח פתוח. ולמה קוראים לדרום תימנה? כי זה בא מהמילה ימין. פעם, כשאנשים רצו לדעת את הכיוונים, הם היו נעמדים כשהפנים שלהם לכיוון מזרח, ואז צד דרום תמיד היה בצד ימין שלהם. התורה מתחילה מהצד הזה כי הוא אחד משני הצדדים הארוכים ביותר של החצר. החצר הייתה מלבן גדול, והמשכן לא עמד בדיוק באמצע, אלא יותר בצד המערבי. כך נשאר שטח גדול ופתוח בחצי המזרחי, ושם הניחו את המזבח.
מסביב לחצר לא הייתה חומת אבנים, אלא היו קְלָעִים. אלו יריעות גדולות שהזכירו מפרשים של אונייה, והן היו תלויות על עמודי עץ. היריעות האלו לא היו בד אטום, אלא היו קלועות מחוטים בצורה של רשת. הן היו עשויות משֵׁשׁ מׇשְׁזָר, שזה אומר חוטי פשתן לבנים שזורים יחד. בניגוד ליריעות הצבעוניות והמפוארות שהיו בתוך המשכן, היריעות של החצר היו פשוטות יותר כי הן עמדו בחוץ, תחת השמש ופגעי מזג האוויר. יש גם משהו מיוחד מאוד בפשתן, מכל זרע שלו צומח רק גבעול אחד ויחיד. הדבר הזה מזכיר לנו את האמונה המיוחדת שלנו בה' אחד, ולכן זה החומר הכי מתאים להקיף את המקום הקדוש.