לאחר הציווי על כלי הקודש והמזבח, עובר הדיון אל המעטפת החיצונית. החצר נועדה להקיף את המשכן מכל עבריו, להגדיר את השטח המוקדש לעבודת ה', וליצור חציצה ברורה בינו לבין חול המציאות החיצונית [קאסוטו]. המילה חצר מציינת שטח מתוחם המשרת מבנה מרכזי, והיא הקיפה את המשכן מכל צדדיו ולא רק עמדה לפניו [אברבנאל, רש"ר הירש].
הכתוב מתחיל בתיאור פֶּאַת, מונח המתייחס לכל צד או רוח [רש"י], ולרוב מציין קו גבול פתוח של חלל, ולא קיר מוצק [רש"ר הירש]. הכיוון הראשון שנידון הוא נֶגֶב תֵּימָנָה, כלומר הצד הדרומי. המילה "תימנה" נגזרת מהשורש ימין, שכן כאשר אדם עומד ופניו מזרחה, הדרום נמצא לימינו [אבן עזרא]. קיימות גישות שונות בקרב המפרשים לשאלה מדוע פתחה התורה דווקא בצד דרום; יש המסבירים כי צד ימין נחשב לנכבד יותר, ובו גם עמדה המנורה [אברבנאל]. לעומתם, יש הסבורים כי התורה רצתה ללמד תחילה על אורכה הכולל של החצר, ולכן פתחה בצלעות הארוכות, הדרום והצפון שכנגדו [רבנו בחיי].
הפרשנים מסכימים כי מידות החצר היו מאה אמה אורך וחמישים אמה רוחב. המשכן לא עמד במרכז החצר, אלא הוצב בחציה המערבי. סידור זה הותיר רווח שווה של עשרים אמה מצפון, מדרום וממערב למשכן, בעוד שבחצי המזרחי נותרה רחבה גדולה של חמישים על חמישים אמה שבה הוצב המזבח [רבנו בחיי, רלב"ג, אברבנאל].
את החצר הקיפו קְלָעִים. מונח זה מוסבר בשני אופנים המשלימים זה את זה: מחד גיסא, מדובר ביריעות גדולות הנישאות ברוח, בדומה לקלעי ספינה [הכתב והקבלה, קאסוטו]. מאידך גיסא, המילה מתארת את אופן עשייתם – מעשה קליעה של חוטים היוצרים רשת מנוקבת, בדומה לכברה, ולא אריג אטום לחלוטין [רש"י, רבנו בחיי, רש"ר הירש]. יש המוסיפים כי הקליעה שילבה בתוכה צורות וציורים [רשב"ם, מלבי"ם]. יריעות אלו היו תלויות על עמודי עץ שהוצבו ברווח של חמש אמות זה מזה, ונקשרו אליהם באמצעות ווים ויתדות [ספורנו, קאסוטו].
בשונה מיריעות המשכן הפנימיות שהיו צבעוניות ועשויות מחומרים שונים, קלעי החצר היו עשויים אך ורק משֵׁשׁ מׇשְׁזָר – חוטי פשתן לבן שזורים. אחידות זו נועדה להצביע על פחיתות קדושתה של החצר לעומת פנים המשכן, שכן היא הייתה חשופה לשמש ולפגעי מזג האוויר בחוץ [אברבנאל]. מעבר לכך, לפשתן ישנה משמעות סמלית: בניגוד לצמחים אחרים, מכל זרע של פשתן צומח גבעול יחיד. תכונה זו מסמלת את האמונה באל אחד המייחדת את ישראל, ולכן חומר זה הוא המתאים ביותר לשמש כמחיצה המבדילה בין הקודש לבין העולם החומרי [חומש קה"ת].