הצד המזרחי של חצר המשכן מתייחד בכך שהוא מכיל את פתח הכניסה הראשי, ולכן נדרשת בו חלוקה אדריכלית שונה משאר פאות החצר. רוחבה הכולל של הפאה המזרחית הוא חמישים אמה, והפסוק מפרט את מידות המחיצות התוחמות את הפתח.
המילה לַכָּתֵף מושאלת מעולם האנטומיה, בדומה לכתף האדם, ומשמעותה היא החלקים הצדדיים של הקיר הניצבים משני עברי שער הכניסה [רש"ר הירש]. רוב הפרשנים מסכימים כי החלוקה מתבצעת כך שישנן חמש עשרה אמות של קלעים (מחיצות) בכל אחת מן הכתפיים הללו, וכך נותר באמצע חלל של עשרים אמה המשמש עבור מסך הכניסה [רשב"ם, רש"ר הירש].
באשר לביטוי וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה, הפרשנים נחלקים בנוגע לתפקידה של האות וי"ו שבראש המילה. יש מי שמסביר כי זוהי וי"ו של הסבר, שמשמעותה "כלומר" [קאסוטו]. לעומת זאת, גישה אחרת מראה כי חז"ל דרשו את האות המיותרת כדי ללמד פרט נוסף על המבנה: אמנם פשט הכתוב עוסק ברוחב הקלעים שניצבים מצדי הפתח, אך האות וי"ו באה ללמד שגם גובהם של קלעי החצר עמד על חמש עשרה אמה [העמק דבר].
לצורך העמדת הקלעים בכל כתף, הפסוק מציין כי עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה. הפרשנים מחשבים ומסבירים כי המרחק הרגיל בין עמוד לעמוד היה חמש אמות. העמוד הראשון מתוך השלושה מוקם במרחק של חמש אמות מן העמוד שעמד בפינת החצר. כך נוצרו שלושה חללים שווים של חמש אמות כל אחד, המרכיבים יחד את חמש עשרה האמות של הכתף [רש"י, מלבי"ם, קאסוטו]. צירוף של עמודי שתי הכתפיים יחד עם ארבעת העמודים שהחזיקו את מסך הכניסה, מעמיד את מספר העמודים בפאה המזרחית על עשרה בסך הכל, נתון המקביל בדיוק למספר העמודים בפאה המערבית של החצר [רש"י].