יצא לכם פעם לצאת למסע ארוך ולחשוב איך תיקחו איתכם חפצים גדולים וכבדים? בני ישראל היו צריכים לשאת איתם במדבר את מזבח הנחושת, שעליו הקריבו את הקרבנות לה׳. כדי שיהיה קל לסחוב אותו, ה׳ ציווה שהמזבח יהיה נְבוּב לֻחֹת. המילה נְבוּב פירושה חלול או ריק. המזבח לא היה גוש עץ כבד ואטום, אלא מסגרת עשויה מלוחות עץ, בלי מכסה ובלי תחתית.
לצורה המיוחדת הזו היו שתי סיבות. הראשונה היא מעשית, כדי שהמזבח יהיה קל לנשיאה ממקום למקום. הסיבה השנייה קשורה לדרך שבה הקריבו את הקרבנות. בכל פעם שהעם עצר לחנות, מילאו את החלל הריק של המזבח באדמה, ועליה הדליקו את האש. כשהמשיכו במסע, רוקנו את האדמה ולקחו רק את המסגרת הקלה. כך דאגו שהאש תבער על אדמה שמחוברת ישירות לארץ.
סביב המזבח הזה קרה נס תמידי ופלאי. אף על פי שהוא היה עשוי מעץ ומצופה רק בנחושת, האש החזקה שבערה עליו יומם ולילה לא שרפה את העץ ולא המסה את הנחושת. בנוסף, למרות שהמזבח עמד בחוץ בחצר המשכן, הגשמים מעולם לא כיבו את האש. המזבח החלול והקל התאים במיוחד לתקופת הנדודים, וכאשר בני ישראל נכנסו לארץ ישראל, הם החליפו אותו במזבח קבוע מאבנים שלמות ומוצקות.
כדי שמשה ידע איך להכין את המזבח, ה׳ אומר לו לעשות הכל כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר. מכיוון שהיו למזבח פרטים רבים ודקדוקים שלא נכתבו במפורש, ה׳ הראה למשה בהר סיני תבנית מדויקת של המזבח, ממש כמו מראה עיניים, כדי שידע בדיוק איך לבנות אותו בצורה הנכונה.