יצא לכם פעם לעזור לסחוב חפץ ממש כבד, כמו שולחן גדול? בטח שמתם לב שצריך לתפוס אותו בצורה מדויקת כדי שהוא לא ייפול. כשבני ישראל נדדו במדבר, הם היו צריכים לארוז ולשאת את כל כלי המשכן, וזה דרש תכנון חכם מאוד.
כדי לקחת את מזבח הנחושת ממקום למקום, היו צריכים להכניס את המוטות שלו למקומם, וזה מה שמסבירות המילים וְהוּבָא אֶת בַּדָּיו. המוטות הוכנסו בַּטַּבָּעֹת שהיו מחוברות לרשת המיוחדת של המזבח. הטבעות האלה לא חוברו סתם כך, אלא במיקום מדויק: שליש מהמזבח היה מעליהן ושני שלישים מתחתיהן. ככה הכי יציב ובטוח לסחוב משא כבד על הכתפיים.
המוטות הונחו עַל שְׁתֵּי צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ, כלומר על שני הצדדים המקבילים שלו. כל מוט עבר דרך שתי טבעות באותו צד, וככה המזבח לא התנדנד בזמן ההליכה. אבל המוטות האלה לא נשארו שם תמיד. הם נועדו רק לזמן הנסיעה, כפי שמדגישות המילים בִּשְׂאֵת אֹתוֹ. בניגוד לארון הברית שהמוטות שלו נשארו בו תמיד, ברגע שבני ישראל עצרו להקים את המשכן מחדש, הם הוציאו את המוטות של המזבח. המזבח עצמו היה בנוי כמו ארגז עץ חלול, וכשהם חנו, הם מילאו את האמצע שלו בעפר כדי שיהיה מוכן לעבודת הקורבנות.