יצא לכם פעם לחשוב איך אפשר להבעיר אש גדולה בתוך מתקן שעשוי מעץ בלי שהוא יישרף? כאשר בני ישראל בנו את המשכן במדבר, הם נצטוו לבנות את המזבח מתוך עֲצֵי שִׁטִּים. המזבח עמד בחצר המשכן, בחוץ, ועליו בערה אש תמיד. הפתרון לפלא הזה היה שהמזבח נבנה כמו מסגרת עץ חלולה, ממש בלי גג. בכל פעם שבני ישראל עצרו לחנות במדבר, הם מילאו את המסגרת הזו באדמה ובאבנים, ועליהן בערה האש. כך המזבח היה קל לנשיאה במסעות הארוכים, והעץ כלל לא נשרף.
הצורה של המזבח הייתה בדיוק רָבוּעַ, כלומר ריבוע שווה צלעות, באורך של חמש אמות וברוחב של חמש אמות. המידות האלה אינן סתמיות, אלא מזכירות לנו את שני לוחות הברית שעליהם היו חמש דיברות בכל צד. לגבי הגובה שלו, נאמר וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ. גובה של שלוש אמות הוא בערך גובה של אדם רגיל, וכך היה קל ונוח מאוד לכוהנים לעבוד עליו.
מעבר למבנה שלו, המזבח מלמד אותנו שיעור עמוק על הלב שלנו. המזבח צופה בנחושת, שהיא מתכת שמסמלת עקשנות ועזות. הנחושת מלמדת אותנו שלפעמים אנחנו צריכים להשתמש באומץ ובעזות שלנו דווקא למטרה טובה: לא להתבייש להודות בטעות, לתקן אותה ולהתקרב בחזרה אל ה'. המסגרת החלולה של המזבח מזכירה לנו שאם לפעמים אנחנו מרגישים "ריקים" מבפנים, אנחנו תמיד יכולים למלא את הלב שלנו במעשים טובים. רק אחרי שאנחנו מתקנים את המידות שלנו בחוץ, אנחנו מוכנים באמת להיכנס פנימה, אל המקומות הקדושים ביותר.