יצא לכם פעם לדמיין איך נראתה דלת הכניסה לאוהל מועד? זו לא הייתה דלת רגילה מעץ, אלא וילון יפהפה שפרשו על גבי עמודים, והוא שימש כקיר הרביעי שהבדיל בין החצר לאזור המקודש. המילה לַמָּסָךְ מסבירה לנו שהעמודים האלה נועדו במיוחד כדי לתלות עליהם את המסך הזה. הצירוף וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ מלמד שהיה צריך להכין את העמודים במיוחד למטרה הזו, והיה אסור להשתמש בעמודים שנועדו למקומות פנימיים וקדושים יותר.
העמודים לא היו עגולים, אלא מרובעים ועבים. בגלל העובי שלהם והפתח הצר, המרחק ביניהם לא היה שווה. השאירו ביניהם לפחות רווח אחד גדול במיוחד, כדי שיוכלו להכניס דרכו כלים גדולים כמו ארון הברית והשולחן. שאר הרווחים היו צפופים כדי למנוע את הוצאת הארון ולשמור עליו היטב בפנים. במקרים נדירים ומיוחדים שבהם היו צריכים להוציא את הארון, למשל כשיצאו למסע, היו מרימים את המסך ומסירים את העמודים האמצעיים, וכך נוצר פתח רחב וחגיגי.
בראש העמודים היו וָוֵיהֶם, כלומר ווים שעליהם הונח מוט. המוט הזה החזיק את המסך, נקשר היטב כדי שהרוח לא תעיף אותו, וגם עזר לייצב את הקירות של המשכן כדי שלא ייפלו פנימה.
את העמודים תקעו בתוך בסיסים שנקראים אַדְנֵי נְחֹשֶׁת. המילה וְיָצַקְתָּ מדגישה שהיו צריכים להכין ולצקת אותם במיוחד בשביל המסך, ולא לקחת בסיסים רגילים מהחצר, כי המסך היה קדוש יותר. ולמה הבסיסים האלה היו עשויים מנחושת ולא מכסף כמו שאר המשכן? מכיוון שהמסך עמד בדיוק בגבול שבין הקודש לחצר, ולכן הוא היה שייך בחלקו לחצר, שבה כל הכלים היו עשויים מנחושת.