יצא לכם פעם לבנות אוהל גדול או ארמון מקוביות ולגלות שחלק אחד לא מתאים לשני כי המידות לא היו מדויקות? כשבני ישראל בנו את המשכן, הכל היה חייב להיות מתוכנן ומדויק להפליא. קירות המשכן היו עשויים מקרשים גדולים מעץ שעמדו זקופים. המילים אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ מתארות בעצם את הגובה של כל קרש כשהוא ניצב במקומו. כל קרש כזה היה בגובה של עשר אמות. הקרשים עמדו על בסיסים מיוחדים שנקראים אדנים. האדנים האלו היו חלולים לגמרי, ולכן הם לא הוסיפו גובה לקרשים שעמדו בתוכם, וכך המשכן כולו נשאר בדיוק בגובה של עשר אמות.
ומה לגבי הרוחב? המילים רֹחַב הַקֶּרֶשׁ מספרות לנו שכל אחד מהם היה ברוחב של אמה וחצי. מכיוון שבכל קיר ארוך של המשכן עמדו עשרים קרשים צמודים זה לזה, אפשר לחשב בקלות שאורכו השלם של המשכן היה שלושים אמות.
התורה משתמשת במילים וַחֲצִי הָאַמָּה ומוסיפה את המילה הָאֶחָד בסוף, כדי ללמד אותנו שרוחב הקרשים היה חייב להיות מדוד בצמצום ובדייקנות רבה. היה חשוב שכל קרש יהיה מדויק לחלוטין, כדי שהיריעות הגדולות שכיסו את המשכן מלמעלה יתאימו בדיוק למידות של הקירות ולא יהיו ארוכות או קצרות מדי.
אולי תשאלו את עצמכם כמה עבים היו הקרשים? התורה לא כותבת את זה במפורש, אבל ההסבר הפשוט והמקובל ביותר הוא שהעובי של כל קרש היה בדיוק אמה אחת שלמה.