מבנה המשכן תוכנן בקפידה מרובה והורכב ממספר שכבות. מעל לשכבה הפנימית והמפוארת, נפרשה שכבה נוספת שנועדה לשמש כאוהל מגן וכקירוי חיצוני.
החומר שממנו עשויה השכבה הזו מוזכר במילים יְרִיעֹת עִזִּים. רוב הפרשנים מסכימים כי הכוונה אינה לעורות עזים, אלא ליריעות הארוגות מנוצה של עזים, כלומר משיער עזים [רש"י, ביאור יש"ר], ובאופן מדויק יותר, מהצמר הרך הנמצא סמוך לשורשי השיער של העז [רלב"ג]. מבחינה לשונית, הכתוב מקצר ומשתמש במילה עזים כדי לתאר חומר שהופק מהן [מזרחי]. גישה שונה וייחודית מציגה התלבטות לגבי מקור החומר: מאחר שעזים מזוהות לעיתים במסורת עם צדדים רוחניים שליליים או עם קורבנות חטאת, יש שפירשו שלא מדובר בשיער של עזים רגילות, אלא במין של חיה טהורה וגדולה שגדלה במדבר, או ביצירה ניסית חד-פעמית שאפשרה לארוג יריעות בממדים כה גדולים [שפתי כהן].
תפקיד היריעות מוגדר במילים לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן. הפרשנים מסבירים כי השכבה התחתונה היא זו שנקראת "משכן", ויריעות העזים נועדו להיפרש מעליה ולשמש לה כאוהל וכמכסה [רש"י, מזרחי, דברי דוד], שכן היריעות הפנימיות לא נועדו לשמש כגג בפני עצמן [ספורנו]. באשר לאופן הפריסה, הגישה המקובלת היא שהיריעות הונחו זו על גבי זו. עם זאת, ישנה דעה הסוברת כי יריעות העזים לא נגעו כלל ביריעות הפנימיות, אלא נפרשו על גבי כלונסאות שיצרו חלל אוויר של טפח בין השכבות. לפי תפיסה זו, היו למעשה שני אוהלים נפרדים, כאשר דווקא לאוהל העליון העשוי שיער עזים הייתה קדושה יתרה [העמק דבר].
לגבי מידות האוהל, הכתוב מצווה: עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם. משמעות המילה עַשְׁתֵּי היא אחת, כלומר סך הכל אחת עשרה יריעות [ביאור שטיינזלץ], והכתוב משתמש במילה אֹתָם בלשון זכר אף על פי שיריעות הן נקבה [אבן עזרא, קאסוטו]. שכבה זו הייתה גדולה יותר מהשכבה הפנימית, הן במספר היריעות (אחת עשרה לעומת עשר) והן באורכן (שלושים אמה לעומת עשרים ושמונה) [רבנו בחיי, מלבי"ם, קאסוטו]. הפרשנים עומדים על הסיבה המעשית והרעיונית להבדל זה: היריעות הפנימיות, שהיו עשויות חומרים יקרים כמו שש משזר, תכלת וארגמן, לא הגיעו עד לקרקע והותירו את תחתית קרשי המשכן גלויה. יריעות העזים הארוכות יותר נועדו לכסות את החלק החשוף ולמנוע מהיריעות המפוארות להתלכלך בעפר ובגשם. מכאן לומדים דרך ארץ, שאדם צריך לחוס ולשמור על דבריו היפים. היריעה האחת עשרה הנוספת חולקה, כך שחלקה נסרח על אחורי המשכן, וחלקה כופל אל מול פתח האוהל, בדומה לכלה צנועה המכסה את פניה בצעיף [רבנו בחיי, מלבי"ם].