מידותיהם של קרשי המשכן קובעות את המבנה האדריכלי השלם של המקדש הנייד, ומתוכן נגזרים ממדיו הכלליים. הצירוף אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ מתייחס למעשה לגובהם של הקרשים כאשר הם ניצבים עומדים [קאסוטו, ביאור שטיינזלץ]. מתוך ציון גודל זה, הפרשנים מסכימים כי גובהו הכולל של המשכן היה עשר אמות. בדומה לכך, מתוך הנתון כי רֹחַב הַקֶּרֶשׁ היה אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה, מחושב אורכו הכולל של המשכן: מכיוון שבכל אחד מהכתלים, בצפון ובדרום, עמדו עשרים קרשים, הרי שאורכו של המשכן היה שלושים אמה [רש"י, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. העובדה שגובה הקרשים לבדם השלים בדיוק לעשר אמות, מוכיחה כי האדנים שעליהם עמדו היו חלולים ומפולשים ללא תחתית, שכן תחתית אטומה הייתה מוסיפה לגובה המבנה מעבר לעשר אמות [משכיל לדוד].
באשר למידת האמה עצמה, קיימת אי-בהירות אם מדובר באמה רגילה כפי שהייתה בבית המקדש הראשון, או באמה גדולה יותר [אבן עזרא]. עם זאת, הניסוח המדויק וַחֲצִי הָאַמָּה (ולא רק "וחצי") בא ללמד כי חצי האמה חייב להיות מחושב בצמצום ובדייקנות מתוך מידת אמה שלמה ותקנית [העמק דבר].
הכתוב מסיים במילה הָאֶחָד רק ביחס לרוחב הקרש, ולא ביחס לאורכו. הבדל זה נובע מכך שאורך הקרשים הוכתב ממילא על ידי אורך היריעות שכיסו אותם, ולכן לא היה חשש לשינויים. לעומת זאת, ברוחב הקרשים היה צורך בקרש אחד שיהווה אב-טיפוס מדויק, כדי להבטיח שחישוב הרוחב הכולל של כלל הקרשים יתאים בדיוק למידת היריעות [העמק דבר].
אף שהכתוב מפרט את אורכם ורוחבם של הקרשים, הוא משמיט לחלוטין את מידת עוביים [קאסוטו, ברכת אשר על התורה]. השמטה זו הולידה מסורות שונות. הגישה הרווחת קובעת כי עובי הקרשים היה אמה שלמה לכל אורכם [רש"י]. עובי זה אף ניתן להוכחה מתמטית מתוך חישוב מיקומם של הקרשים בפינות המשכן [רבנו פרחיה]. מנגד, קיימת דעה שלפיה הקרשים היו בעובי אמה בתחתיתם, אך הלכו והצרו כלפי מעלה עד לעובי של אצבע אחת. לפי תפיסה זו, ההיצרות של הקרש נעשתה רק בחלקו החיצוני, בעוד שכלפי פנים המשכן נותר הקיר חלק וישר לחלוטין [שיטה להר"ן].