לאחר הציווי הכללי על עשיית הקרשים, עוברת התורה לפרט את מספרם, אופן סידורם ומידותיהם בכל אחד מצדדי המשכן. החזרה על המילה וְעָשִׂיתָ אינה מכוונת כאן ליצירת הקרשים עצמם, שכבר צוו עליה קודם לכן, אלא לאופן סידורם, תיקונם והעמדתם [ביאור יש"ר], וכן כהקדמה לקביעת מספרם המדויק [קאסוטו].
התורה קובעת כי יש להעמיד עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ בכותל הדרומי. מכיוון שרוחבו של כל קרש הוא אמה וחצי, יוצא שאורך הצלע הדרומית כולה יעמוד על שלושים אמה, וזהו למעשה אורכו הכולל של המשכן [קאסוטו, אבן עזרא].
המילה לִפְאַת עלולה להטעות, שכן במקומות אחרים בתורה משמעותה היא זווית או קצה. הפרשנים מסכימים כי בהקשר זה אין הכוונה לקרן זווית, אלא לרוח השלמה ולצד המלא של המבנה [רש"י, ביאור יש"ר, ברכת אשר על התורה].
לתיאור כיוון דרום משתמש הכתוב בכפל לשון: נֶגְבָּה תֵימָנָה. אף שבתרגום הארמי מילים אלו מחוברות ומתורגמות למילה אחת בלבד [ברכת אשר על התורה], המילה השנייה מופיעה כדי להוות תוספת ביאור למילה הראשונה, שכן היא הייתה שגורה ומוכרת יותר להמון העם [שד"ל].
משמעות המילה נֶגְבָּה היא דרום, ויש המקשרים אותה לשורש נ.ק.ב, שכן מכיוון זה קרני השמש מכות בחוזקה ובצורה אנכית, כאילו הן נוקבות את הראש [רש"ר הירש]. לעומתה, המילה תֵימָנָה נגזרת מהמילה ימין. הסיבה לכך היא שכיוון העמידה הבסיסי של האדם הוא כלפי מזרח, מקום זריחת השמש וכן כיוון הפתח של המשכן. כאשר אדם עומד כשפניו מזרחה, כיוון דרום נמצא תמיד בצד ימין שלו, ואילו כיוון צפון נמצא משמאל [שד"ל, אבן עזרא הקצר, רש"ר הירש].