הקמת אוהל מועד דורשת לא רק ייצור של חלקים מפוארים, אלא גם את חיבורם המדויק לכדי שלמות אורגנית אחת. פעולת הרכבת היריעות באמצעות רכיבי הזהב היא הרגע שבו אוסף של בדים הופך למבנה מקודש ומוגדר.
הציווי לעשות קַרְסֵי זָהָב מתייחס לווים בעלי שני ראשים. שורש המילה מצביע על כיפוף חזק או כריעה, מה שמלמד על צורתם המעוקלת של הקרסים, שנועדו להחזיק את הלולאות בחוזקה וללא ניתוק [אבן עזרא, רש"ר הירש]. אופן החיבור נעשה על ידי הכנסת ראש אחד של הקרס ללולאה שביריעה אחת, ואת ראשו השני ללולאה המקבילה ביריעה הנגדית, וכך מתבצעת פעולת וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת [רש"י, קאסוטו, ביאור יש"ר]. חיבור איתן זה אינו רק טכני, אלא נחשב לחיבור גמור גם מבחינה הלכתית, למשל לעניין דיני כלאיים [פרדס יוסף].
עם חיבור היריעות, נוצר אוהל עצום שמידותיו ארבעים אמה באורכו ועשרים ושמונה אמות ברוחבו. יריעה מחוברת זו נפרסה על גבי קרשי המשכן, שמידות החלל שלהם היו שלושים אמה אורך, עשר אמות רוחב ועשר אמות גובה. הפרשנים מחשבים במדויק את פריסת הבד: ברוחב, עשר אמות כיסו את גג המשכן, ושמונה עשרה האמות הנותרות השתלשלו על הקרשים בצפון ובדרום. באורך, שלושים אמה כיסו את הגג, והשאר השתלשלו על הדופן המערבית. קיימת מחלוקת בקרב החכמים באשר לאופן המדויק שבו כיסו היריעות את עובי הקרשים, אך מוסכם כי בתחתית המשכן נותרו האדנים, ולפי חלק מהדעות גם האמה התחתונה של הקרשים, גלויים לעין ללא כיסוי, בעוד שבצד מזרח היריעות לא כיסו את עמודי הפתח [מלבי"ם, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
המילים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד זוכות להתייחסות כפולה. ברמה הפשטנית, המשכן הוא למעשה הכינוי לאותו רצף יריעות שלם שנוצר כעת ומכסה את המבנה כולו [רשב"ם, ביאור שטיינזלץ]. אולם, במובן הרעיוני, טמונה כאן תפיסה פילוסופית עמוקה: כשם שגוף האדם או היקום כולו מורכבים מפרטים רבים אך מהווים ישות אחת שלמה, כך גם המשכן מאחד את כל חלקיו למערכת אחת. אחדות זו של המשכן משקפת את אחדותו של ה׳, הכוללת ומעמידה את כל עולמות המציאות [אבן עזרא, אדרת אליהו]. אף על פי שחלקי המשכן שונים זה מזה במדרגתם ובתפקידם, הם מסודרים כולם בהרמוניה מופתית ובסדר אחד, במטרה משותפת אחת – לעשות את רצון קונם [ספורנו].