מערכת הכיסויים של המשכן מורכבת משכבות, כאשר יריעות העיזים החיצוניות נועדו לשמש כאוהל מגן הנפרס על גבי היריעות הפנימיות והמפוארות. מידותיהן של יריעות אלו תוכננו בקפידה כדי לספק כיסוי והגנה מדויקים למבנה.
מבחינה לשונית, המילה הָאַחַת הייתה אמורה להיכתב במקור בצורה "אחדת", אך מכיוון שהאותיות דל"ת ותי"ו נהגות מאותו מוצא בפה, האות דל"ת הושמטה כדי להקל על ההגייה [אבן עזרא].
המידה שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה מציינת כי יריעות אלו היו ארוכות בשתי אמות מן היריעות הפנימיות [רש"י, קאסוטו]. כאשר היריעות נפרסו לרוחב המשכן, שרוחב גגו היה עשר אמות, נותרו עשר אמות של בד שהשתלשלו מכל צד כלפי מטה [תורה תמימה]. רוב הפרשנים מסבירים כי התוספת באורך נועדה לכסות את האמה התחתונה של קרשי המשכן, שנותרה גלויה תחת היריעות הפנימיות הקצרות יותר. כך, היריעות החיצוניות הגיעו בדיוק עד לאדני הכסף שעליהם עמדו הקרשים, שגובהם היה אמה אחת [רש"י, תורה תמימה].
לעומת הגישה המציגה התאמה מתמטית מושלמת, יש מי שמדקדק מבחינה הנדסית וטוען כי המציאות הייתה מעט שונה. מכיוון שהיריעות הפנימיות היו עשויות מחוטים שזורים ובעלות עובי ממשי, היריעות החיצוניות שנפרסו על גביהן נדרשו להקיף שטח רחב יותר. בשל "בליעת" האורך על ידי עובי השכבה הפנימית, היריעות לא יכלו לכסות את הקרשים במלואם עד לאדנים, וחלק קטן מן הקרשים נותר בהכרח גלוי כלפי חוץ [ביאור יש"ר].
הפסוק חותם בקביעת מידה אחידה לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת. מכיוון שמדובר באחת עשרה יריעות בסך הכול – מספר אי-זוגי – הרי שכאשר הן יתפרו ויחוברו בהמשך לשתי יריעות אוהל גדולות, הקבוצות לא יוכלו להיות שוות בגודלן [קאסוטו].