יריעות העיזים ששימשו כאוהל מעל המשכן נועדו לחפות על היריעות הפנימיות והיפות העשויות פשתן. אורך יריעות העיזים היה שלושים אמה, בעוד שאורך היריעות הפנימיות היה עשרים ושמונה אמות בלבד. פער זה יצר יתרה של שתי אמות [ביאור שטיינזלץ].
הכתוב מציין כי וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף – כלומר, אותן שתי אמות עודפות חולקו באופן שווה, כך שאמה אחת השתפלה לצד צפון ואמה אחת לצד דרום [רש"י, ביאור יש"ר, קאסוטו]. יתרה זו יִהְיֶה סָרוּחַ עַל־צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן, כלומר תהיה מונחת ופרוסה כלפי מטה.
הפרשנים מציגים מספר היבטים למטרת הכיסוי הזה. מבחינה מעשית, כיסוי שמידותיו זהות בדיוק לחפץ שהוא מכסה אינו מצליח לכסות אותו היטב, ולכן נדרש שהבד יהיה עודף [העמק דבר]. בנוסף, היריעות הפנימיות כיסו רק תשע מתוך עשר האמות של גובה קרשי המשכן. האמה העודפת של יריעות האוהל נועדה לכסות את האמה התחתונה של הקרשים והאדנים עד לקרקע [רשב"ם, קאסוטו]. לאור זאת, יש המדייקים כי המילה "משכן" בפסוק זה מתייחסת באופן חריג לקרשי העץ עצמם, שכן הם אלו שמכוסים כעת על ידי היריעות [פענח רזא, העמק דבר].
המילה לְכַסֹּתוֹ החותמת את הפסוק נראית לכאורה מיותרת, שהרי מובן מאליו שהיריעות הסרוחות מטה משמשות לכיסוי. מכך לומדים הפרשנים כי התורה מבקשת להעביר כאן מסר של דרך ארץ: על האדם לחוס ולשמור על דברים יפים. יריעות העיזים הגסות נועדו להגן על היריעות הפנימיות והמהודרות [רש"י, משכיל לדוד]. עם זאת, יש מי שמעלה תמיהה רעיונית על הסבר זה, שהרי היריעות היפות היו ממילא מכוסות לחלוטין ונסתרות מעין הרואים בכל עת שהמשכן עמד על תילו, ומתעוררת השאלה מדוע נדרש הידור מיוחד והגנה כה קפדנית לחפץ שיופיו כלל אינו גלוי לעין [ברכת אשר על התורה].