מבנה המשכן מגיע להשלמת המסגרת החיצונית שלו, תוך התמקדות בבניית הכותל המערבי. שלב זה מייצב את המבנה כולו ויוצר אוהל יציב בעל שלושה קירות, הנשען על מערכת מדויקת של קרשי עץ ואדני כסף [ביאור שטיינזלץ].
על פי הכתוב, וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים. מניין זה אינו עומד בפני עצמו, אלא מורכב משישה קרשים מרכזיים המרכיבים את דופנו המערבית של המשכן, אליהם מצטרפים עוד שני קרשים המשמשים כמקצועות ונבלעים בפינות הצפונית והדרומית [רש"י, רבנו בחיי].
כדי להעמיד את המבנה, נקבע כי וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים. הפרשנים מסכימים כי לכל קרש, ואפילו לקרשי הזווית הצרים יותר, חוברו שני אדנים, וזאת כדי להשלים את מניין מאה האדנים של המשכן כולו [קאסוטו]. חיבור הקרשים לאדנים נעשה בטכניקת נגרות מורכבת. האדנים היו חלולים, ובתחתית כל קרש נעשה חיתוך שיצר שתי "ידות" המהוות מעין בליטות עץ הנראות כשליבות של סולם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שצורת החיתוך נעשתה כך שהנגר הותיר רבע מרוחב הקרש בצד ימין, רבע מרוחב הקרש בצד שמאל, ואת החצי האמצעי חצב ורוקן. שתי הבליטות שנותרו בשוליים שויפו והותאמו כדי להיכנס במדויק לתוך חללם של שני האדנים שהונחו תחת הקרש [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים].
היציבות לא הסתיימה רק בבסיס. גם בחלקם העליון של הקרשים נעשה חריץ מיוחד, תוך השארת עובי של אצבע מכל צד, כדי להשחיל את ראשי הקרשים לתוך טבעת זהב אחת. חיבור זה הבטיח שהקרשים יהיו תואמים וצמודים זה לזה ולא ייפרדו [רש"י, מזרחי].
ברובד הרעיוני והסמלי, הכותל המערבי טומן בחובו משמעות עמוקה הנוגעת למקום השראת השכינה. כיוון מערב מכונה במקרא גם "ים", משום שהוא משמש כבית קיבול רוחני, בדומה לים שאליו מתנקזים המים. בעוד ששלושת כיווני העולם האחרים מקבילים לשלושת האבות, המערב מסמל את הסוף וההשלמה, ומיוצג על ידי דוד המלך [רבנו בחיי].