מערכת הקירות של המשכן שילבה יציבות מבנית עם שלמות אסתטית, תוך הקפדה שכל פרט הנראה לעין יהיה עשוי או מצופה זהב [קאסוטו].
על פי הציווי וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב, הקרשים צופו בזהב מכל צדדיהם, כולל בעוביים הפנימי שאינו נראה כלפי חוץ [מלבי"ם]. על גבי קרשים אלו נקבעו טבעות זהב שנועדו לשמש בָּתִּים, כלומר כלי קיבול ומקומות השחלה עבור הבריחים המחברים את הקרשים זה לזה [רש"י, שטיינזלץ, נתינה לגר]. בריחים רגילים הושחלו דרך טבעות אלו, בשונה מהבריח התיכון שעבר בתוך חלל הקרשים עצמם ולא בתוך טבעות חיצוניות [ספורנו]. מערכת הטבעות והבריחים כולה בלטה מצידו החיצוני של המשכן, כך שקירות הפנים נותרו חלקים לחלוטין [רש"י].
באשר להוראה וְצִפִּיתָ אֶת הַבְּרִיחִם זָהָב, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהזהב לא היה מודבק או מחובר ישירות על עצי הבריחים. במקום זאת, קבעו על הקרשים מעין חצאי קנים חלולים מזהב, שנפרסו לאורך הקרש מטבעת לטבעת. כאשר הבריח הושחל לתוך הטבעת ומשם אל תוך הקנה החלול, הוא התכסה לחלוטין ונמצא מצופה זהב כשהוא קבוע במקומו [רש"י, שד"ל, הדר זקנים, שפתי חכמים].
שיטת ציפוי ייחודית זו נועדה ליצור אחידות בין כלל הבריחים. מכיוון שהבריח התיכון עבר בתוך עובי הקרשים המצופים ממילא ולא נזקק לציפוי אישי, הושוו אליו שאר הבריחים, כך שכולם קיבלו את ציפויים רק על ידי כניסתם אל תוך כלי הקיבול המוזהבים שהוכנו להם מראש [משכיל לדוד]. עבור הבריח התיכון עצמו, הוכנסו שפופרות זהב ייעודיות אל תוך חלל הקרשים, ודרכן הוא עבר מקצה לקצה [ביאור יש"ר, מלבי"ם].