הקמת המשכן אינה רק פעולה טכנית של חיבור עצים ויריעות, אלא רגע שיא שבו החזון הרוחני קורם עור וגידים בעולם החומרי. פסוק זה מהווה חוליה מקשרת בין ההוראות האדריכליות המורכבות של שלד המבנה לבין הביצוע וההרכבה בפועל, ומדגיש את החיבור שבין הדיוק הפיזי להשראה האלוהית.
לגבי המילה וַהֲקֵמֹתָ, הפרשנים דנים בשאלת עיתוי הציווי ובזהות המקים. מבחינת העיתוי, הציווי מופיע כאן, מיד לאחר תיאור הקרשים ולפני סיום תיאור שאר הכלים, כדי ללמד שההקמה לא תיעשה בשלבים, אלא רק לאחר שתיגמר כל מלאכת המשכן וכליו, ואז הוא יוקם כולו כאחד [רש"י, שפתי חכמים, גור אריה]. המונח משכן בפסוק זה משמש בהוראתו הרחבה, וכולל את המבנה כולו [קאסוטו].
באשר לזהות המקים, קיימת מחלוקת. גישה אחת סבורה כי משה יורה לאומנים חכמי הלב להקים את המשכן, או שיעשה זאת יחד עם רבים אחרים בשל גודל המשימה וכובדה [אבן עזרא]. לעומת זאת, גישה אחרת טוענת כי משה הצטווה להקים את המשכן בעצמו ולבדו. כאשר שמע משה על כובד הקרשים, הוא תמה כיצד יוכל אדם להרימם. לכן ה׳ ציווה עליו להקים את המשכן בעצמו, כדי ללמד שכל שעליו לעשות הוא רק לעסוק בהקמה בידיו, והמשכן יזדקף ויקום מאליו באורח פלא [אור החיים, מזרחי, משכיל לדוד].
המילה כְּמִשְׁפָּטוֹ מתפרשת כהקמה כדרכה הראויה והמדויקת [ביאור שטיינזלץ], מתוך הבנה שגם בעת ההקמה הפיזית יש לכוון לתבנית הקוסמית של מבנה העולם [העמק דבר]. בנוסף, הפרשנים שואלים וכי יש "משפט" ודין לעצים? מכאן הם לומדים הלכה ומוסר: משפטו של הקרש הוא שאם זכה להיות ממוקם בצד צפון, הוא לעולם יישאר שם. מזה נלמד כלל עמוק ביחסי אנוש, שאין לשלול מאדם זכות, כבוד או גדולה שהוא כבר זכה לרכוש לעצמו [תורה תמימה, פרדס יוסף]. המבנה כולו תוכנן בסדר מופתי של קרשים, אדנים ובריחים המשתלבים זה בזה [אבן עזרא הקצר], תוך הרמוניה מספרית מובהקת המבוססת על השיטה העשרונית [קאסוטו].
לגבי המילים אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר, מתעוררת שאלה דקדוקית: מדוע הפסוק נוקט בלשון עבר, הרי משה טרם ראה את סדר ההקמה? ההסבר הוא שהכתוב מדבר על זמן ההקמה העתידי, שבו המראה בהר כבר יהיה בגדר נחלת העבר [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר]. התיאור המילולי שניתן למשה לא היה שלם בפני עצמו, אלא מצא את השלמתו במראה הוויזואלי שהוצג לו מן השמים [קאסוטו], מראה שהמחיש את שלטונו המוחלט של ה׳ בעליונים ובתחתונים [קיצור בעל הטורים].
לבסוף, טמונה כאן גם דרישה פסיכולוגית ורוחנית: טבעם של בני אדם להתלהב מדברים חדשים ולהתקרר עם הזמן. הזיכרון של מה שהראה ה׳ למשה בהר נועד להבטיח שגם ברגעים האחרונים של המלאכה, משה ישמר את אותה זריזות והתלהבות בוערת שהייתה לו ביום קבלת הציווי [פרדס יוסף].