עיצובו החיצוני של המשכן תוכנן בקפידה לא רק כדי להגן על תכולתו, אלא גם כדי להעניק לו מראה מהודר השומר על כבוד שכינה. המילים וְסֶרַח הָעֹדֵף מתייחסות ליתרון, לשובל ולשארית הבד שנותרה [רלב"ג, שטיינזלץ], או לבד הנמשך ונגרר [אבן עזרא הקצר]. עודף זה היה בִּירִיעֹת הָאֹהֶל, שהן יריעות העיזים העליונות ששימשו כמין גג וסככו על יריעות המשכן התחתונות [רש"י, ביאור יש"ר, העמק דבר].
כדי להבין את מבנה היתרה, יש לחשב את מידות היריעות. סך כל אורך יריעות העיזים המחוברות היה ארבעים וארבע אמות. לאחר שמנכים את החלק שכיסה את גג המשכן ואת החלק שקופל בחזית, נותרו מאחור שתים עשרה אמות שירדו כלפי מטה. עשר מתוכן כיסו את גובה הקרשים, כך שנותרו בדיוק שתי אמות מיותרות, שהן חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת [קאסוטו, שטיינזלץ]. יש המציינים כי המילה חצי משמשת כאן בדרך של קירוב [אבן עזרא].
הוראת המקרא היא שיתרה זו תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן, כלומר תונח ותיפרס על הקרקע [קאסוטו, שטיינזלץ] בצד המערבי של המשכן, שכן הפתח היה במזרח ולכן הוא נחשב לפנים, ואילו הצפון והדרום נחשבו לצדדים [רש"י, ביאור יש"ר].
בקרב הפרשנים ישנו דיון לגבי מה בדיוק כיסה אותו עודף של שתי אמות. גישה אחת מסבירה שהיריעות כיסו שתי אמות של קרשי עץ שנותרו מגולים מן היריעות התחתונות [רש"י]. עם זאת, פרשנים רבים מדייקים על פי מסורות חז"ל כי הקרשים עצמם כבר היו מכוסים, והעודף נועד לכסות אמה אחת של האדנים (הבסיסים) שבתחתית הקרשים, בעוד האמה הנותרת נגררה על הארץ [ריב"א, שפתי חכמים, חזקוני, ביאור יש"ר].
מכאן עולה שאלה מעניינת: מדוע כוסו האדנים בצד המערבי, בעוד שבצד צפון ודרום הם נותרו מגולים? התשובה היא שהדבר נעשה במיוחד מפני כבוד השכינה ששכנה בקודש הקודשים שבצד מערב [ריב"א, חזקוני]. כדי להמחיש את המראה המלכותי של יריעות אלו הנגררות על הקרקע, מביאים הפרשנים את דברי חז"ל המדמים את המשכן לאישה חשובה ובת מלכים המהלכת בשוק ושולי שמלתה נגררים אחריה [ביאור יש"ר, חזקוני, קאסוטו]. כדי שהיריעות אכן ייגררו בצורה יפה ולא יוטלו בערימה חסרת סדר על הקרקע, כנפות הזוויות שלהן היו פתוחות ומופרדות [חזקוני].