מערכת הקרשים של המשכן דרשה חיזוק וייצוב, ופסוק זה מפרט את אמצעי החיבור שנועדו להחזיק את הקירות כגוף אחד, הן בצלע השנייה והן בירכתיים שבמערב. הפרשנים מסכימים כי לכל אחת מרוחות המשכן הוקצו חמשה בריחים, אך נחלקו בשאלה כיצד בדיוק הם סודרו על גבי הקרשים ומה היה תפקידו של כל בריח.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים (רש"י, ריב"א ושטיינזלץ) מסבירה כי חמשת הבריחים יצרו למעשה שלוש שורות של חיזוק לאורך הקיר. השורה העליונה והשורה התחתונה היו מורכבות כל אחת משני בריחים קצרים, שנכנסו לתוך טבעות חיצוניות. כל אחד מהבריחים הללו הגיע עד לאמצע הקיר, שם הם נפגשו. ארבעת הבריחים החיצוניים הללו, שניים מימין ושניים משמאל, חיברו את חצאי הדופן. הבריח החמישי היה הבריח התיכון, אשר הושחל בתוך חלל עובי הקרשים עצמם ועבר מקצה הכותל ועד קצהו.
מנגד, ישנה גישה (רשב"ם) שלפיה היו חמישה בריחים חיצוניים שלמים שעברו בתוך טבעות זה תחת זה, ובנוסף להם היה בריח תיכון פנימי שהעניק חוזק עצום למבנה. אולם, פרשנים אחרים (הכתב והקבלה על פי הזוהר) שוללים את הרעיון שהבריח התיכון היה בריח שישי. לדבריהם, הבריח התיכון הוא חלק מחמשת הבריחים המוזכרים, והוא מתפקד כעין האצבע האמצעית והגדולה ביד האדם, כאשר סביבו ארבעה בריחים חיצוניים שלמים. הוכחה לכך שאין מדובר בבריח נוסף היא השימוש בה"א הידיעה במילה "והבריח" המופיעה בהמשך, המעידה כי מדובר באחד מאותם חמישה.
מחלוקת נוספת נוגעת לאורכו ולצורתו של הבריח התיכון. בעוד שקריאה פשוטה של הפסוקים (רש"י וריב"א) מורה כי הבריח התיכון עבר לאורכו של כותל אחד בלבד מקצה אל קצה, מסורת חז"ל (המובאת בריב"א וברשב"ם) מלמדת כי הבריח התיכון היה מסבב את כל שלוש רוחות המשכן יחד. לפי מסורת זו, הבריח עבר בתוך חלל הקרשים והתעגל בפינות המבנה מן הקצה אל הקצה בדרך נס, וכך איחד את כל קירות המשכן למקשה אחת.