מבנה המשכן דרש תכנון אדריכלי והנדסי מדויק, במיוחד בחיבור קירות העץ הכבדים זה לזה, כדי ליצור מבנה יציב, אטום והרמוני. תיאור חיבורם של הקרשים, ובפרט עיצוב הפינות שבהן נפגשים קירות המשכן, מציג מערכת מורכבת של חריצים, טבעות והתאמות מדויקות.
הדרישה וְיִהְיוּ תֹאֲמִם מִלְּמַטָּה משמעותה שכל הקרשים צריכים להיות צמודים ומתאימים זה לזה באופן מושלם, כמו תאומים [רש"י, שד"ל, שטיינזלץ, מלבי"ם]. כדי להשיג זאת, בסיס הקרשים היה חרוץ בצידיו, כך שהקרשים יבלטו מעבר לידות שלהם ויכסו את שפתי האדנים (בסיסי הכסף שעליהם עמדו). פעולה זו מנעה מהאדנים ליצור רווח ולהפריד בין קרש לקרש [רש"י, מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה שההתאמה נעשתה באמצעות בליטה בתחתית קרש אחד שנכנסה לתוך שקע מקביל בקרש הסמוך לו [קאסוטו].
באשר להמשך הפסוק, וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים, קיימת מחלוקת מרכזית לגבי צורת הקרשים ופירוש המילה. דעה אחת גורסת כי המילה נגזרת מלשון שלמות, כלומר הקרשים היו ישרים ושלמים לכל אורכם [אבן עזרא, ר' נחמיה המובא בתורה תמימה]. לעומת זאת, דעה אחרת מפרשת את המילה מלשון כליה וסיום, ומתארת קרשים שאינם ישרים: עוביים בתחתית היה אמה שלמה, והם הלכו והצרו כלפי מעלה עד שעוביים בראשם היה כאצבע בלבד [ר' יהודה המובא בתורה תמימה, בעל הטורים, הדר זקנים, רש"ר הירש].
חיבור הקרשים עַל־רֹאשׁוֹ אֶל־הַטַּבַּעַת הָאֶחָת מתאר את הנעילה העליונה של הקירות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבראש כל קרש היו חריצים שדרכם הוכנסה טבעת אחת שחיברה והידקה כל שני קרשים סמוכים [רש"י, ספורנו, חזקוני, שטיינזלץ]. ישנה אי־ודאות אם טבעות אלו היו קבועות בעץ או ניתנות להסרה [רש"י, משכיל לדוד]. התורה אינה מפרטת את אופן עשיית הטבעות הללו, בניגוד לכלי משכן אחרים, משום שלא היה להן ייעוד סמלי או רוחני, אלא תפקיד טכני בלבד של חיבור המבנה [העמק דבר]. שימוש בטבעת או סרט מתכת להידוק זויות של מבני עץ הייתה שיטה הנדסית מוכרת בבנייה המצרית העתיקה [קאסוטו].
מנגד, יש המפרשים כי "הטבעת האחת" אינה טבעת חיבור ייעודית בראש הקרש, אלא הפסוק מתייחס לטבעות שדרכן עברו הבריחים (המוטות שייצבו את הקירות). לפי פירוש זה, החריץ בראש הקרש העמיק עד למקום הטבעת העליונה של הבריח [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
אף על פי שעיקרון החיבור נכון לכלל קרשי המשכן [רמב"ן, מזרחי, מלבי"ם], סוף הפסוק, כֵּן יִהְיֶה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת יִהְיוּ, ממקד את תשומת הלב בשני הקרשים המורכבים ביותר: קרשי הפינות (המקצועות) בפינה הצפונית־מערבית והדרומית־מערבית [ביאור יש"ר, רש"י, ספתי חכמים]. קרשים אלו דרשו חיתוך וחריצה ייחודיים בעוביים, כדי להכיל את רוחב הקרשים של קירות הצפון והדרום, ובכך להבטיח שהפינה תהיה אטומה וישרה מבפנים, ללא הפרעה של האדנים [רש"י, מזרחי, גור אריה, ריב"א].
כדי לפתור את הקושי ההנדסי של נשיאת קרשי ענק בעובי של אמה, יש המציעים כי בניגוד לשאר הקרשים שרוחבם היה אמה וחצי, שני קרשי המקצועות היו צרים יותר ורוחבם עמד על חצי אמה בלבד. מידה זו השלימה את הרוחב הפנימי של המשכן לעשר אמות מדויקות, ואפשרה יצירת פינה יציבה מבלי לייצר קורות עץ כבדות ובלתי ניתנות לשינוע [קאסוטו].