יציבותו המבנית של המשכן נשענה על יסוד מרכזי ייחודי, שתפקידו היה לאגד את עצי המשכן הנפרדים לכדי מבנה אחד יציב ושלם. הפועל מַבְרִחַ משמעותו חיבור והעברה מצד לצד, והוא נובע מבניין הפעיל, ולכן אין לבלבל בינו לבין שורש המילה המתארת בריחה או מנוסה [אבן עזרא].
באשר למיקומו של הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן, הפרשנים מציינים כי מדובר בבריח האמצעי מתוך חמישה בריחים שהיו בכל דופן [קאסוטו, ביאור שטיינזלץ, רש"ר הירש]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מתארות את מיקומו הנסתר: בעוד שארבעת הבריחים האחרים הונחו מחוץ לקרשים בתוך טבעות זהב, הבריח התיכון הושחל ממש בתוך חורים שנקדחו בעובי העץ של הקרשים עצמם, כך שלא היה גלוי לעין [העמק דבר, רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ, בכור שור, חזקוני]. מנגד, ישנה דעה החולקת על כך וסוברת שהבריחים כולם, כולל התיכון, לא הונחו בתוך עובי העץ, אלא חוברו בטבעות על גבי הקרשים בחלקו הפנימי של המשכן [קאסוטו].
תפקידו של בריח זה היה לעבור מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה. בניגוד לבריחים העליונים והתחתונים, שהיו מורכבים משני חצאים שנפגשו באמצע הדופן, הבריח התיכון היה שלם וחיבר את הדופן כולה לכל אורכה [רבנו בחיי, ביאור שטיינזלץ, בכור שור].
סביב אורכו של הבריח קיימת מחלוקת עמוקה. על פי הפשט, לכל אחת משלוש דפנות המשכן היה בריח תיכון משלה שעבר בקו ישר לאורך אותה דופן בלבד [העמק דבר, תורה תמימה, בכור שור]. אולם, מסורת מדרשית בולטת מתארת נס פלאי: לא היו שלושה בריחים נפרדים, אלא בריח תיכון אחד בלבד שהקיף את כל שלוש רוחות המשכן (צפון, מערב ודרום). הבריח היה מתכופף מאליו בפינות המשכן, ואורכו הכולל הגיע לשבעים אמה [רבנו בחיי, תורה תמימה, רש"ר הירש].
מבחינה רעיונית, הבריח התיכון החובק את המשכן כולו מבפנים מסמל את מידת השלום והאחדות בעם ישראל, המחברת את כולם יחד לכלי אחד המסוגל להחזיק את שפע הברכה מאת ה' [פרדס יוסף, רש"ר הירש]. כוח מאחד ופנימי זה מיוחס במסורת ליעקב אבינו, שמידתו משפיעה על כל הקצוות. המדרש מספר כי יעקב הוריד את הבריח הזה עמו למצרים, וציווה על בניו לקחת אותו עמם כשיגאלו, כדי שישמש עמוד התווך של המשכן [רבנו בחיי].