השלמת מבנה המשכן דרשה תכנון אדריכלי מדויק כדי ליצור חזית אחידה ושלמה, במיוחד בחיבור שבין הכתלים. המילה לִמְקֻצְעֹת מתפרשת כפינות, ואילו בַּיַּרְכָתָיִם מכוון לחלקו האחורי והמערבי של המשכן [קאסוטו, ביאור שטיינזלץ].
רוב הפרשנים מסכימים כי הפסוק עוסק בשני הקרשים שנועדו לפינות הצפונית־מערבית והדרומית־מערבית. הקיר המערבי כולו הורכב משמונה קרשים שעמדו בשורה אחת. ששת הקרשים המרכזיים יצרו את עיקר הדופן הפנימית, אך הותירו חלל ריק בפינות החיצוניות שנוצר עקב עובי הקירות מצפון ומדרום. כדי לפתור זאת, הוצבו שני קרשי הפינות. מתוך רוחבם של קרשים אלו, רק חצי אמה מכל צד נראתה בתוך חלל המשכן. תוספת זו השלימה את הרוחב הפנימי לעשר אמות, מידה התואמת את הפרופורציות שנקבעו מאוחר יותר בבית המקדש, שבו הרוחב היה בדיוק שליש מן האורך [שפתי חכמים]. האמה הנותרת מרוחבם של שני הקרשים שימשה לכיסוי עובי הקירות הצדדיים, כך שהפינות החיצוניות של המבנה נראו שוות, חלקות ואחידות [רש"י, מלבי"ם, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ].
מבחינה הנדסית, התעורר קושי בחיבור הפינות משום שקרשי המשכן לא היו ישרים לחלוטין, אלא עובים הלך והצר כלפי מעלה. אם קרשי הפינה היו נותרים ישרים, הם היו בולטים החוצה בחלקם העליון. כדי למנוע חוסר התאמה זה, הקציעו ושיפעו את קרשי הפינות בצורה של טריז או כעין הר המשופע משני צדדיו, כך שיתאימו בדיוק לקו הנטוי של הקירות ולא יבלטו כלל [תורה תמימה].
לצד הפירוש המבני, ישנה גם התייחסות רעיונית למילים. המילה לִמְקֻצְעֹת נדרשת כרמז ל"עת קצם" של ישראל, כלומר לזמן העתידי שבו ייגאלו ויצאו מהגלות מירכתי הארץ, רעיון הנרמז במילה בַּיַּרְכָתָיִם [שפתי כהן].