מבנה המשכן מתוכנן בקפידה ובעל כיווניות ברורה, המבחינה בין חזית הכניסה לבין הקיר האחורי. המילה וּלְיַרְכְּתֵי מכוונת לחלקו האחורי או לסופו של האוהל. הפרשנים מסכימים כי מכיוון שפתח המשכן ממוקם בצד מזרח והוא נחשב ל"פנים" או ל"ראש" המבנה, הצד הנגדי לו נקרא באופן טבעי "סוף" או "אחוריים" [רש"י, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו].
הכיוון שאליו פונה קיר זה מוגדר במילה יָמָּה, כלומר לפאת מערב. שימוש זה במילה "ים" לציון מערב משקף את המציאות בארץ כנען, שבה הים שוכן ממערב, וכך השפיע הטבע המקומי על עיצוב השפה העברית [קאסוטו].
לשם בניית קיר זה נאמר תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים. קרשים אלו זהים במידותיהם לקרשים המרכיבים את צלעות המשכן [קאסוטו], והם נועדו לסגור את המבנה המלבני [ביאור שטיינזלץ]. מכיוון שרוחבו של כל קרש הוא אמה וחצי, ששת הקרשים יוצרים יחד דופן ברוחב של תשע אמות [רש"י, ביאור יש"ר, רשב"ם].
מידה זו של תשע אמות מותירה חלל של חצי אמה בכל אחד מקצות הקיר, בפינה הצפונית־מערבית ובפינה הדרומית־מערבית. חללים אלו מתמלאים על ידי שני קרשי המקצועות (הפינות), אשר משלימים את החלל הפנימי של המשכן לרוחב מדויק של עשר אמות. במקביל, הם מכסים את עוביים של קרשי הצפון והדרום, כך שזויות המשכן מבחוץ נותרות מרובעות ומושלמות [רשב"ם]. כדי לייצב את הקרשים הללו, היו חורצים את תחתיתם ליצירת יתדות, כאשר החריץ מכל צד נקבע למידה של רבע אמה [ריב"א].