מערכת המשכן הורכבה משכבות של כיסויים, כאשר מעל ליריעות הפנימיות והמפוארות נפרש אוהל עשוי משער עיזים שנועד להגן עליהן מפני פגעי מזג האוויר. הנחיה זו עוסקת באופן שבו חוברו יריעות העיזים הללו זו לזו, ובאופן הנחתן בחזית האוהל.
בראשית הדברים נצטווה משה: וְחִבַּרְתָּ אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד. כלומר, יש לתפור את היריעות כך שייווצרו שתי קבוצות נפרדות של כיסויים – האחת מורכבת מחמש יריעות והשנייה משש [קאסוטו, ביאור שטיינזלץ]. המילה חמש משמשת כאן כקיצור לשוני ל"חמש היריעות" [אבן עזרא]. בניגוד ליריעות הפנימיות, שם נאמר שהן מחוברות "אשה אל אחותה", כאן הושמט ביטוי זה, משום שביריעות העיזים לא היו ארוגים ציורי כרובים שהשקיפו זה אל זה [העמק דבר].
חלוקה לא-סימטרית זו של חמש ושש נושאת בחובה משמעות סמלית: יש שראו בכך רמז להבדלי מדרגות רוחניות בתוך המשכן [ספורנו], ויש שפירשו כי חמש היריעות מסמלות את חמישה חומשי התורה שבכתב, ושש היריעות מסמלות את שישה סדרי המשנה, כך שחיבורן יחד מבטא את אחדות התורה שבכתב והתורה שבעל פה [חומת אנך].
החלק השני של ההנחיה מתמקד במיקומה של היריעה העודפת: וְכָפַלְתָּ אֶת הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל. יריעת אוהל העיזים הייתה גדולה יותר ממערכת היריעות הפנימיות ביריעה אחת נוספת [רש"י, ביאור יש"ר], והקבוצה הגדולה יותר, בת שש היריעות, היא זו שהונחה בחלקו הקדמי של המשכן [העמק דבר].
רוב הפרשנים מסכימים כי פעולת הקיפול משמעותה שחצי מרוחבה של אותה יריעה שישית ועודפת (שתי אמות) היה משתלשל ונופל כלפי מטה בחזית האוהל, בעוד חציה השני היה נגרר לאחוריו [רש"י, רשב"ם, שפתי חכמים, רש"ר הירש, מזרחי]. אף על פי שהכתוב נוקט בלשון "היריעה" כולה, הכוונה היא לחציה, שכן כל דבר שחלקו העליון מתוח וחלקו משתלשל מטה יכול להיקרא בלשון המקרא "כפול" [ריב"א, הדר זקנים, חזקוני].
אותו חלק מקופל של היריעה היה תלוי על המסך המזרחי שניצב בפתח האוהל, בין הקרשים לעמודים, מבלי לכסות את העמודים עצמם [מזרחי, ביאור יש"ר]. מראה זה של היריעה המשתלשלת על פתח המשכן מזכיר במראהו כלה צנועה שפניה מכוסות בצעיף [רש"י, ריב"א].
דימוי זה של "הכלה הצנועה" מעורר שאלה עמוקה: מדוע דווקא היריעות החיצוניות והפשוטות מעיזים קופלו כצעיף של צניעות, ולא היריעות הפנימיות והמפוארות? התשובה לכך טמונה במהותן של השכבות: היריעות הפנימיות מסמלות את המצב הרוחני של האדם לפני חטא עץ הדעת, עת היו אדם וחוה "ערומים ולא יתבוששו", במציאות פנימית וטהורה שאינה דורשת הסתרה, קליפות וצניעות. לעומת זאת, יריעות העיזים החיצוניות מסמלות את המציאות שלאחר החטא, שבה נוצרה הבושה והצורך בבגדים ("כתנות עור"), ולכן דווקא בהן התעורר הצורך בכיסוי, בקיפול ובהצנעת פני האוהל [חתם סופר].