מערכת המשכן מורכבת משכבות שונות, כאשר מעל ליריעות הפנימיות והמפוארות נפרס אוהל חיצוני עשוי שער עיזים. יריעות אלו מתחברות יחד כדי ליצור מעטפת שלמה המגנה על המבנה כולו.
הציווי וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת עומד בניגוד לקרסי הזהב שחיברו את יריעות המשכן הפנימיות. השימוש בנחושת נובע מכך שהאוהל החיצוני משמש כמכסה ודרגתו פחותה מזו של המשכן הפנימי והנכבד. בנוסף, קרסי הנחושת ממילא אינם נראים לעין, שכן מעליהם מונחים מכסים נוספים [אבן עזרא]. מטרת הקרסים היא לאחד את היריעות, וכך וְחִבַּרְתָּ אֶת הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד משמעו פעולה היוצרת אוהל שלם המכסה על יריעות המשכן שמתחתיו [ביאור שטיינזלץ].
אופן פרישת היריעות על גבי קרשי המשכן היה פשוט ותואם את תנאי המדבר. היריעות הונחו על ראש הקרשים, יצרו מעין גג שטוח על חלל המקדש, והעודף שלהן נותר תלוי על הקרשים מבחוץ משלושה כיוונים, צפון, דרום ומערב, בעוד הצד המזרחי נותר פתוח [קאסוטו]. מכיוון שיריעות האוהל החיצוני היו ארוכות ורחבות יותר מיריעות המשכן הפנימיות, הן כיסו אותן לחלוטין. עודף היריעות השתלשל מטה, כך שמאחור, בצד המערבי, היריעות נגררו על הקרקע. מראה זה דימה את המשכן לאישה המהלכת בשוק ושובל שמלתה נגרר אחריה [רש"ר הירש].
שיטת הפרישה והקיפול של היריעות בחזית המשכן יצרה מצב שבו קרסי הנחושת של האוהל אינם מונחים בדיוק מעל קרסי הזהב של המשכן, אלא במרחק של שתי אמות מהם, מה שמנע תקלות טכניות בחיבור [קאסוטו].
לכאורה, כיסוי המשכן ביריעות העיזים מעורר קושי, שכן הוא מסתיר את יופיין והידורן של היריעות הפנימיות. אולם, ההסתרה קיימת רק כלפי חוץ. אדם הנמצא בתוך המשכן ונושא את עיניו למעלה, רואה את הכרובים המצוירים על היריעות, המסמלים את כיסא ה' שבשמים, וכן את קרסי הזהב הנראים ככוכבים ברקיע [קאסוטו].