תארו לעצמכם שיש לכם אוצר יקר ויפהפה שאתם רוצים לשמור עליו מכל משמר. איך הייתם מכסים אותו? במשכן, מעל הבדים הפנימיים והמפוארים, נפרס אוהל גדול שעשוי משער של עיזים כדי להגן על המבנה כולו. כדי לחבר את חלקי האוהל הזה, ה׳ ציווה: וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת. למה להשתמש דווקא בנחושת ולא בזהב נוצץ כמו בתוך המשכן? משום שהאוהל החיצוני פחות יוקרתי מהחלק הפנימי, וגם בגלל שממילא הניחו מעליו עוד כיסויים, כך שאף אחד לא באמת ראה את הקרסים האלה. התפקיד של הקרסים היה פשוט לאסוף את הכל, וכך וְחִבַּרְתָּ אֶת הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד, כלומר נוצר כיסוי אחד שלם וגדול.
היריעות של האוהל הונחו כמו גג שטוח, והן היו כל כך ארוכות ורחבות עד שהן כיסו את המשכן לגמרי משלושה כיוונים וגלשו למטה. מאחור, הבד היה כל כך ארוך עד שהוא ממש נגרר על האדמה, כמו אישה שלבושה בשמלה ארוכה ומהודרת שהקצה שלה נגרר אחריה. אולי תחשבו שזה חבל להסתיר את כל היופי של המשכן באוהל פשוט, אבל ההסתרה הזו הייתה רק כלפי חוץ. אם הייתם נכנסים אל תוך המשכן ומרימים את המבט, הייתם רואים מראה מדהים: ציורים יפהפיים של מלאכים, ואת קרסי הזהב הפנימיים מנצנצים מלמעלה ממש כמו כוכבים בשמיים.