הקמת אוהל מועד משלבת בין מציאות חומרית של מבנה ארעי לבין ייצוג של מציאות רוחנית וקוסמית נשגבת. לאחר הציווי על כלי הקודש, עובר הכתוב לתאר את מעטפת המבנה, ומתמקד בשכבה הפנימית והמפוארת ביותר שלו.
הפסוק פותח במילים וְאֶת־הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה, כשהמושא קודם לפועל ומיודע בה"א הידיעה. מבנה תחבירי זה נועד לקשר ציווי זה להוראה הכללית שניתנה קודם לכן, "ועשו לי מקדש", ומצביע על כך שמדובר באותו משכן ידוע שבו תשכון השכינה [רבנו בחיי, מלבי"ם, אברבנאל]. העובדה שהתורה מייחסת את פעולת העשייה ליריעות עצמן, ולא למשכן כישות שלמה, נובעת מכך שמשמעותו הפנימית של המשכן היא השראת השכינה, דבר שרק ה' יכול לעשותו, בעוד שהאדם יכול ליצור רק את היריעות הפיזיות [כלי יקר]. יריעות פנימיות אלו זוכות להיקרא בעצמן בשם הַמִּשְׁכָּן, שכן הן היוו את האוהל המיידי שסוכך על ארון הברית וכלי הקודש, ובו שרתה בפועל השכינה [רשב"ם, ספורנו, העמק דבר, חזקוני, קאסוטו].
הפרשנים מסכימים כי הציווי לעשות עֶשֶׂר יְרִיעֹת אינו מקרי ונושא משמעות סמלית עמוקה. המספר עשר מקביל לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ובכך רומז שהמשכן שקול כנגד מעשה בראשית ומהווה מעין מיקרוקוסמוס. בנוסף, עשר היריעות, שחוברו בהמשך לשתי קבוצות של חמש, מקבילות לעשרת הדיברות שנכתבו על שני לוחות הברית, חמישה מול חמישה [כלי יקר, אור החיים, בעל הטורים, נחל קדומים, שפתי כהן, אלשיך].
חומרי הגלם שמהם נארגו היריעות היו שֵׁשׁ מׇשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי. על פי הפשט, מדובר בחומרים נפרדים ששימשו ליצירת דוגמאות צבעוניות, כאשר הפשתן הלבן והחזק שימש כחוטי השתי, והצמר או המשי הצבעוני כחוטי הערב [שד"ל, אברבנאל]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים, בעקבות חז"ל, היא שחומרים אלו נשזרו יחד לחוט אחד מורכב. שֵׁשׁ הוא פשתן שצבעו לבן, ואילו שאר החומרים הם חוטי צמר הצבועים בגוונים שונים: כחול, סגול אדום ואדום בהיר [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, שטיינזלץ]. המילה מׇשְׁזָר מלמדת על טכניקת הטוויה: כל אחד מארבעת המינים נטווה משישה חוטים דקים, ולאחר מכן נשזרו ארבעת החוטים יחד, כך שכל חוט ביריעה היה מורכב מעשרים וארבעה חוטים דקים [רש"י, מזרחי, רש"ר הירש, רלב"ג].
היריעות עוטרו בכְּרֻבִים, אשר לרוב מתוארים כפני תינוק, אך יש שפירשו כי מדובר בצורות נשגבות יותר המרמזות לעולמות העליונים, כדוגמת פני החיות שבמרכבת יחזקאל [ספורנו, משכיל לדוד, שפתי חכמים].
יצירת צורות אלו הוגדרה כמַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, מונח המייצג את פסגת אומנות הטקסטיל. הפרשנים עומדים על ההבדל החד בין מעשה רוקם למעשה חושב: בעוד שרקמה היא מעשה מחט על גבי בד קיים, היוצרת דוגמה הנראית מצד אחד בלבד, מעשה חושב היא אריגה מורכבת שבה האומן מחשב את שילוב החוטים מראש ותוך כדי האריגה עצמה, כך שהצורה נוצרת כחלק בלתי נפרד מהבד [רש"י, אבן עזרא, חזקוני, רש"ר הירש, אברבנאל]. קיימת מחלוקת מרתקת לגבי התוצאה של אריגה זו: הגישה הרווחת היא שטכניקה זו אפשרה ליצור שתי צורות שונות לחלוטין משני צדי הבד, למשל דמות ארי מצד אחד ודמות נשר מהצד השני [רש"י, גור אריה, נתינה לגר]. מנגד, יש הסבורים כי הדמות הייתה זהה משני הצדדים, אך ייחודה היה בכך שהיא נראתה באופן מושלם גם מלפנים וגם מאחור [מלבי"ם]. סדר המילים כאן, המקדים את הכרובים למעשה החושב, כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מלמד על אתגר נוסף באומנות זו: מכיוון שהיריעות חוברו זו לזו, היה על האומן לטוות את הכרובים מתוך מחשבה ותכנון מדויק, כדי שהצורה החלקית ביריעה אחת תושלם באופן מושלם ביריעה שתיתפר אליה [העמק דבר].