בלב המשכן, במקום בו מסתיימת רשות הקודש ומתחילה רשות קודש הקודשים, עמדה מחיצה מפוארת. מחיצה זו לא נועדה רק לחסום את הראייה, אלא להוות גבול ברור המפריד בין מקום העבודה היומיומי של הכהנים לבין משכן השכינה המוחלט, שאליו נכנסים רק פעם בשנה.
המילה פָרֹכֶת מוסברת בקרב רוב הפרשנים כלשון מחיצה והבדלה. היא נמשלת ל"פרגוד" מלכותי המבדיל בין המלך לבין העם, ושומר על כבוד השכינה מפני התערבות של רשות אחת בשנייה [רש"י, הכתב והקבלה]. שורש המילה נובע מהפועל פר"ך, שמשמעותו הפסקה ושבירה, שכן הפרוכת "שוברת" את רצף החלל ומפסיקה רשות אחת כדי להתחיל רשות אחרת. בשל מהותה כרעיון של הבדלה ולא רק כאריג, אפילו חומת האבן העבה שהפרידה את קודש הקודשים בבית המקדש הראשון זכתה להיקרא בתלמוד בשם "פרוכת" [הכתב והקבלה]. מילה זו ייחודית במקרא ומופיעה אך ורק בהקשר של עבודת המשכן והמקדש [אבן עזרא הקצר]. מעבר להיותה מחיצה אנכית היורדת מטה, ישנה דעה כי חלקה העליון נטה אופקית פנימה, כך שהיא שימשה במקביל גם כמעין סכך וחופה המגנה על ארון הברית [רש"ר הירש].
האריג עצמו היה מורכב מארבעה חומרים: תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ, כאשר ה"שש" הוא פשתן, והכל היה מׇשְׁזָר, כלומר קלוע וזור [ביאור שטיינזלץ]. כל חוט וחוט באריג היה כפול ומורכב משישה חוטים נפרדים מכל אחד מארבעת המינים, כך שנוצר חוט עבה וחזק של עשרים וארבעה חוטים שזורים יחד [רש"י, רלב"ג].
אופן האריגה מתואר כמלאכת מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב. הפרשנים מסכימים כי מדובר באומנות אריגה מתוחכמת של שתי וערב, השונה מרקמה רגילה (מעשה רוקם) הנעשית במחט על גבי צד אחד של הבד בלבד. במעשה חושב, הציורים נארגים לתוך הבד עצמו כך שהם נראים משני עבריו [רשב"ם, רש"י, רלב"ג]. הציורים שנארגו היו כְּרֻבִים. בניגוד לכרובים שעמדו על הכפורת שהיו פסלי זהב של ממש, הכרובים שעל הפרוכת היו ציורים דו־מימדיים [הכתב והקבלה], ויש המסבירים כי בעוד שהכרובים על הארון היו בעלי פני תינוק, הכרובים המצוירים על האריג היו צורות של בריות וחיות שונות [רש"י, ברכת אשר על התורה].
חלק ניכר מהמפרשים עומדים על ההבדלים המרתקים שבין הפרוכת הפנימית לבין המסך החיצוני שעמד בפתח אוהל מועד. בעוד שהמסך היה מעשה רוקם פשוט ללא ציורים, הפרוכת נארגה כמעשה חושב עם כרובים, כדי לרמוז לרואה על הכרובים האמיתיים הנמצאים ממש מעבר לה, בתוך קודש הקודשים [אברבנאל].
כמו כן, הפרוכת נתלתה על ארבעה עמודים בלבד, בניגוד למסך שנזקק לחמישה. הסיבה המעשית לכך היא שהפרוכת עמדה בין שתי קירות המשכן ולכן יכלה להיתמך בהם מצדדיה, בעוד המסך עמד בפתח הפתוח [בכור שור]. בנוסף, הפרוכת הייתה קטנה יותר במידותיה מהמסך החיצוני, ולכן הסתפקה בפחות עמודים [אברבנאל].
הבדל סמלי ומשמעותי נוסף מתבטא בבסיס העמודים. אדני הפרוכת היו עשויים כסף, ואילו אדני המסך מנחושת. מבחינה מעמדית, הכסף מכובד, חזק ויקר יותר מנחושת, ולכן ראוי יותר לעמוד בקרבת קודש הקודשים [אברבנאל]. מבחינה רעיונית, צבעו הלבן של הכסף מורה על הטהרה והמחילה של יום הכיפורים ("כשלג ילבינו"). זהו היום היחיד בשנה שבו מותר לכהן הגדול להיכנס פנימה, כשהוא לבוש בבגדי פשתן לבנים, מתנתק מצרכי החומר ודומה במעלתו השכלית למלאכים ולכרובים המצוירים על הפרוכת. לעומת זאת, המסך החיצוני המבוסס על אדני נחושת, עומד מול המזבח ומסמל את כפרת העוונות הארציים שנעשו על ידי חמשת החושים, ולכן הוא נשען על חמישה עמודים [כלי יקר].