מעבר ההנהגה הרוחנית ומיסוד הכהונה בישראל מהווים תיקון קוסמי. בעוד שאדם הראשון התרחק מה׳ בעקבות חטאו ולבש כותנות עור חיות, אהרן מובדל כעת כדי להתקרב אל הקודש וללבוש בגדי תפארת רוחניים שנועדו לבסם ולתקן את העולם [צרור המור].
הציווי למשה וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ מתבצע בפועל רק לאחר סיום מלאכת הקמת המשכן [רש"י, מזרחי]. משמעות ההקרבה אינה קריאה פיזית, אלא הבדלה, הקדשה והעלאת מעמדם של אהרן ובניו לדרגה רוחנית הקרובה למעלתו הנבואית של משה [שד"ל, העמק דבר, ביאור יש"ר]. התפקיד למנות את הכהנים הוטל על משה משום שהוא תפקד עד לאותו רגע כ"כהן הכהנים", וכנציג החוק והאומה הוא זה שמעניק להם את סמכותם [אבן עזרא, רש"ר הירש].
הפרשנים עומדים על כך שמשה עצמו לא זכה בכהונה. רוב הפרשנים מסבירים כי משה איבד את הזכות לכהן משום שסירב בעקשנות לשליחות ה׳ במעמד הסנה. כתוצאה מכך, שמו אינו מוזכר כלל בפרשה זו. עם זאת, ה׳ מצווה עליו לקרב את אהרן בעצמו ומתוך שמחה, ככפרה ותיקון על אותו סירוב, וכדי לקרב חזרה את חלקי נשמתו של משה שהתרחקו [אור החיים, נחל קדומים]. כאשר שמע משה שאהרן ובניו נבחרו, הוא חש צער. לא מתוך קנאה באחיו, אלא מתוך השתוקקות עזה לקיים את מצוות הכהונה בעצמו, או מתוך כאב על כך שבניו שלו לא נבחרו. ה׳ ניחם אותו בכך שזכות לימוד התורה ומסירתה שקולה לקיום המצוות בפועל, ותלמידיו נחשבים כבניו [פני דוד].
סיבה נוספת לכך שמשה נצטווה להקדיש את אהרן באופן פומבי היא כדי למנוע לזות שפתיים. אילו משה היה ממנה את בניו שלו, או אילו היה מכהן בעצמו ודורש מהעם לתרום בגדים יקרים ומעשרות, ליצני הדור היו מאשימים אותו ברדיפת בצע ושררה. בחירתו באהרן, תוך שמשה נותר לוי פשוט, הוכיחה לכל העם כי המינוי הוא גזירה אלוהית טהורה [אברבנאל, אדרת אליהו, פני דוד].
הבחירה באַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ נובעת מאופיו המיוחד של אהרן. בניגוד למשה שנטה להתבודדות רוחנית מחוץ למחנה, אהרן היה מעורב בין הבריות ורודף שלום. ה׳ מורה למשה לקרב אליו את מידתו של אהרן, שכן מנהיג אינו יכול להיות מנותק מהעם [פרדס יוסף]. אף שאהרן היה מעורב בחטא העגל, הוא זכה להתקרב מחדש בזכות תפילתו של משה [כלי יקר]. מבחינה פנימית, למרות שאהרן מגיע משבט לוי המייצג את מידת הדין והגבורה, ה׳ הפך את מהותו למידת החסד והרחמים הנדרשת מכהן, ובכך הוציא מתיקות מתוך מרירות [רקנאטי].
קיימת מחלוקת מעניינת לגבי מעמדם של בני אהרן. גישה אחת גורסת כי הבנים זכו בכהונה אך ורק בזכות היותם בניו של אהרן, ולא מכוח עצמם – טעות שעלתה לנדב ואביהוא בחייהם מאוחר יותר כאשר סברו שהם ראויים לעבוד מצד גדולתם העצמית [העמק דבר, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה אחרת טוענת כי פירוט שמות הבנים נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בא להדגיש שכל אחד מהם נבחר בזכות שלמותו האישית וראויותו לתפקיד [אברבנאל, שטיינזלץ]. מכל מקום, הפרשנים מסכימים כי פירוט השמות נועד מבחינה הלכתית להבהיר שרק ארבעת הבנים הללו שנמשחו יחד עם אהרן זכו בכהונה, כדי להוציא מכלל זה את פנחס ונכדים אחרים שנולדו קודם לכן, שלא הפכו לכהנים באופן אוטומטי [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר].
המילה לְכַהֲנוֹ כוללת אות וי"ו נוספת בסופה, שהיא סיומת ארכאית או ארמית שמשמעותה הפשוטה היא "לכהן" או לשרת בקודש [אבן עזרא, שד"ל, קאסוטו]. התוספת של המילה לִי מדגישה כי שירות זה מוקדש לה׳ לעולמי עולמים [דעת זקנים]. הכהונה מתבססת על היררכיה ברורה: אהרן הוא העיקר והכהן הגדול, בעוד בניו משמשים כעוזריו וממלאי מקומו בעבודת הקודש [רש"ר הירש, מלבי"ם].